אָמַר ר' יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ שׁוּם דֹּפִי. שֶׁאָמַר ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ, שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִין לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי בְּלִיַּעַל אָמְרוּ: מָה יוֹשִׁיעֵנוּ זֶה? וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ.
ילקוט שמעוני
חוש הומור, כמו גם סרקאזם, הם תלויי הקשר. ממרחק של אלפיים שנה קשה לקבוע נחרצות למה התכוונו חז"ל באוסף אמירות מביך זה. לא נותר לנו, אלא לפרשן על פי הבנתנו כיום.
העובדות ה'היסטוריות', כמו שמספר אותן התנ"ך, הן כאלה: אחרי מות שאול לא עלה איש מבניו, שנותרו אחרי הקרב הטראגי בגלבוע, למלכות. במקומם עלה דוד בן ישי, והוא היה הראשון בשושלת בית דוד, שמלכה ביהודה עד חורבן בית ראשון. כך, לפחות, מספר התנ"ך. גם אם אותה רציפות מושלמת של העברת המלכות מאב לבן היא יותר פנטזיה ממציאות היסטורית, הרי שאין ספק, כי לשאול, ראשון מלכי ישראל, לא היה המשך משפחתי, ועל כן מלכותו היתה מלכות של דור אחד בלבד.
פרשת ההתנגשות בין הנביא שמואל למלך שאול, שבה הפר שאול את מצוות שמואל להשמיד את עמלק עד האחרון שבהם, היא שגרמה, על פי כותבי התנ"ך, לקריעת הממלכה מידי שאול, ולהעברתה לידי דוד.
מסתבר, שאפילו חז"ל אינם משתכנעים מההסבר המקראי, והם שואלים בתמיהה: 'מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת שָׁאוּל'? הם מבקשים סיבה אחרת, משכנעת יותר. תשובתו של ר' יהודה, תשובה המסתמכת על שמואל (לא שמואל הנביא, כמובן), היא תשובה מאד מעניינת: 'מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ שׁוּם דֹּפִי'. זה נשמע קצת סרקאסטי. האם היה שאול too good to be true? שתי תובנות ניתן למצות מהתשובה המפתיעה הזאת: האחת – כי בעיני ר' יהודה ושמואל היה שאול מלך טוב, וכי התנ"ך 'לכלך עליו' ללא הצדקה. השניה – כי במלכות של אדם מושלם בכל המידות המוסריות יש נקודות תורפה. האם יש בתשובה זו רמז כלשהו בדבר חובתו של שליט להפעיל לעתים אלימות כדי להגן על הממלכה ועל המלוכה? האם התמימות, שהיא תכונה יפה מאד אצל אדם פשוט, היא חולשה אצל שליט של ממלכה? בהניחנו כי תיאורי ספר שמואל נגועים בטינה גדולה של סופרי חצר המלכות של בית דוד כלפי שאול, אל לנו לנסות לחפש את הסימוכין לרעיונות אלה בתנ"ך עצמו. סיפורי שאול, כפי שהם מופיעים בתנ"ך, מציגים דמות בעלת חסרונות רבים, כמו רגזנות, מרה שחורה, אימפולסיביות, קנאה ועוד. אנו נותרים עם ההערכה של חז"ל, הערכה כל כך שונה מזו של התנ"ך, שלא היה במלכותו של שאול שום דופי.
ר' יוחנן מציג עוד אמירה מבלבלת מאד: 'אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ'. הנימוק להמלצה המוזרה הזאת מופיע מיד בהמשך הפיסקה: 'קופה של שרצים' היא מידע על עבירות שונות שביצע השליט בעברו. מידע זה תלוי על צווארו ומקשה על פעולותיו, משום שבכל רגע יכול מישהו להטיח את המידע הזה בפניו, ולגרום לו לסגת מכוונותיו. דוגמה מובהקת לקופה של שרצים נמצא בעברו הבעייתי של השר לביטחון לאומי, הנאבק כעת (2023) בהפגנות ובמפגינים, כשהצהרותיו התקיפות הן בעלות תוקף עלוב מאד לאור התנהגותו כמפגין נגד הממשלה בעבר. שליט, שקופה של שרצים תלויה על צוארו, הוא משאת נפשם של פוליטיקאים, הרוצים לאחוז באשכיו ולנהל אותו בכיוון הרצוי להם. אם נזכיר עבירות של שחיתות, כמו שוחד וקבלת מתנות אסורות, הרי שדבריו של ר' יוחנן רומזים לכך, שהיות ובעל אותה קופה של שרצים יודע, שכולם יודעים, שקורות החיים שלו מרובבות בעבירות כאלה, הוא ייזהר מאד לא לחטוא שוב, או, לפחות, לא להיתפס. קורות השנים האחרונות במדינת ישראל מוכיחות לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שר' יוחנן טעה בגדול...
ר' יהודה חותם את המדרש באמירה: 'מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ'. הוא מסתמך על הסיפור משמואל א' י':
וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה, וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר, וַיַּנַּח לִפְנֵי יְהוָה; וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ. וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה; וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל, אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם. וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ.
שאול כבר נבחר ע"י שמואל למלך על העם, אך מלכותו אינה מתקבלת בתחילה על כולם. זה יגיע בהמשך, אחרי ששאול יוכיח עצמו כמנהיג צבאי עז-נפש במלחמה מול בני עמון. שאול עדיין מצוי בפאזה הצנועה שלו, וכאשר אנשים מפקפקים ביכולותיו, ומשמיעים כלפיו דברים מבזים – הוא מחריש. אותה תכונה של 'מָחַל עַל כְּבוֹדוֹ', שחז"ל יודעים בדרך כלל להעריך כתכונה חיובית, מוצגת כאן כחולשה של מלך, עד כדי כך, שמלכותו של שאול לא המשיכה אחריו. מוזר, לא? אכן, מלך צריך תדמית סמכותית כדי לנהל את ענייני הממלכה, ור' יהודה סבור, ככל הנראה, שלא ראוי כי מלך ימחל על כבודו, ולא יעניש את המעליבים אותו.
נזכיר כאן, לסיום, את דמותו של הטוען לכתר, של דוד בן ישי, שעלה למלכות אחרי שאול. למרות הצהרותיו הפומביות, כי חלילה לו לפגוע במשיח ה', הוא 'התהפך' אחרי רדיפת שאול אותו, ורגע לפני הקרב על הגלבוע התכוון דוד להצטרף לפלישתים למלחמתם בשאול. הוא נבלם רק על ידי סירובם של הפלישתים לצרף אותו לכוחותיהם. אם היה ראוי להטיל ספק בזכותו של מי מהשניים להקים שושלת רבת דורות של מלכה, כף המאזנים צריכה היתה לנטות לרעתו של דוד.