אֶחָד סִפֵּר לַחֲבֵרוֹ: אֲנִי הָלַכְתִּי בֵּין הַגּוֹיוֹת (בין הגוויות?) בְּבִגְדֵי כְּמָרִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה לְכֹמֶר, וְלֹא יַזִּיקוּהוּ; וְאֶחָד סִפֵּר: לָמַדְתִּי סֵפֶר גִּלּוּלֵיהֶם, וּכְשֶׁאֲנִי בֵּין הַנָּכְרִים, אֲנִי אוֹמֵר מִזְמוֹרִים בִּלְשׁוֹנָם, לְקַיֵּם "וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ" (קהלת ז). אָמַר הֶחָכָם: עֲלֵיכֶם נֶאֱמַר "חֻקִּים לֹא טוֹבִים, וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ'), שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: 'נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן' וְנִצְטַעֵר שֶׁעַל כֵּן נִצּוֹל.
ספר חסידים
ספר חסידים נכתב באשכנז, ככל הנראה, בסוף המאה ה-12 או בראשית המאה ה-13. יהדות אשכנז סבלה כמאה שנים לפני כן מפרעות קשות מאד בעת מסעי הצלב. זו היתה גם התקופה בה החלו להיווצר עלילות הדם נגד היהודים. הסיפור המופיע כאן מושפע, כך ניתן לשער, מאווירה קשה זו, שבה יהודים חשו לא מוגנים, ואחד הפתרונות שמצאו יהודים בעתות מצוקה היה להסתיר את יהדותם. מול שני היהודים המספרים את סיפורם האישי על ניסיונותיהם להינצל על ידי לבישת בגדי כומר או על ידי שירת מזמורים נוצריים, ניצב החכם היהודי, המותח עליהם ביקורת. בדו-שיח ביניהם נשלפים פסוקי תנ"ך מקהלת ומיחזקאל, והחכם חותם בסיפור תלמודי ממסכת עבודה זרה:
מַעֲשֶׂה בְּר' אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְפַּס לְשׁוּם מִינוּת, נְטָלוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְהֶעֱלוּ עַל הַבִּימָה לָדוּן אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אָדָם גָּדוֹל כְּמוֹתְךָ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ?! אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן, וְהוּא (ההגמון) סָבַר שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אָמַר, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא לְשׁוּם שָׁמַיִם. אָמַר לוֹ: מֵאַחַר שֶׁהֶאֱמַנְתַּנִי עָלֶיךָ, אַף אֲנִי הָיִיתִי סָבוּר וְאוֹמֵר, אֶפְשָׁר שֶׁיְּשִׁיבוֹת הַלָּלוּ טוֹעוֹת הֵן בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ, דִּימוֹס, פָּטוּר אַתָּה! אַחַר שֶׁנִּפְטַר ר' אֱלִיעֶזֶר מִן הַבִּימָה, הָיָה מִצְטַעֵר עַל שֶׁנִּתְפַּס עַל דִּבְרֵי מִינוּת. (בבלי עבודה זרה)
ר' אליעזר הגדול נתפס לשום מינות, כלומר הושפע מתורותיהם של הנוצרים הראשונים. באותה עת לא רק היהודים נאבקו במינים, אלא גם השלטון הרומי, שהיה עדיין פגאני. הוא מועלה על הבמה, כלומר לבית הדין, וההגמון הרומי הדן אותו מכיר בגדולתו כרב, ושואל אותו מדוע הוא עוסק בדברים הבטלים של הנוצרים. ר' אליעזר מצליח להינצל בזכות אותו דיבור דו-משמעי – 'נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן'. ההגמון סבר שר' אליעזר מתכוון אליו, בעוד שר' אליעזר התכוון לקב"ה. ההגמון מזכה אותו באומרו: ' דִּימוֹס, פָּטוּר אַתָּה!', והנה לפנינו המקור לכינוי 'בדימוס', שאנו משתמשים בו עבור אנשים שהשתחררו ממשרתם. ר' אליעזר, שניצל מדין מוות, המשיך להצטער על שנתפס על דברי מינות.
מה אומר החכם הימי-ביניימי לשני היהודים שהצילו את נפשותיהם על ידי התחזות לנוצרים? אולי התכוון לומר להם, שעד סוף ימיהם יצטערו על ההרפתקה הרעה לתוכה נכנסו.