הַמּוֹצֵא כֵּלִים, וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, אוֹ צוּרַת לְבָנָה, אוֹ צוּרַת דְּרָקוֹן — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, וְיוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח (כְּלוֹמַר יְאַבְּדֵם), שֶׁחֶזְקָתָם שֶׁהֵם מְשַׁמְּשִׁים לַעֲבוֹדָה זָרָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צוּרוֹת אֵלֶּה שֶׁהֵן עַל הַכֵּלִים הַמְּכֻבָּדִין — אֲסוּרִין, שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁהֵם נֶעֱבָדִים, שֶׁעַל הַכֵּלִים הַמְּבֻזִּין — מֻתָּרִין.
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּעֲלִיָּתוֹ שֶׁהָיוּ מְצֻיָּרִים בְּטַבְלָא (לוּחַ) בַּכֹּתֶל, שֶׁבָּהֶן הָיָה מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת, שֶׁהָיוּ בָּאִים לְהָעִיד עַל רְאִיַּת הַלְּבָנָה לְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, וְאוֹמֵר לָהֶן, וְשׁוֹאֵל אוֹתָם: כָּזֶה רְאִיתֶם, אוֹ כָּזֶה רְאִיתֶם? כְּדֵי לְבָרֵר מָה בֶּאֱמֶת רָאוּ, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהַסְבִּיר הֵיטֵב כֵּיצַד רָאוּ, וְהָיוּ צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לָהֶם. וְעַל כָּךְ שׁוֹאֲלִים: וְהָאִם מֻתָּר לְצַיֵּר צוּרוֹת לְבָנָה? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף, וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שְׁמוֹת כ, כ), וְלָמְדוּ מִכָּאן: לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שִׁמְשַׁי הַמְּשַׁמְּשִׁים לְפָנַי.
אָמַר אַבַּיֵּי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אֶלָּא שִׁמְשִׁין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן מַמָּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּאוֹתָן מִדּוֹת וּבְאוֹתָם חֳמָרִים.
וְחוֹזְרִים וְשׁוֹאֲלִים עַל מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַעֲשִׂיָּה לְבַדָּהּ שֶׁל צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה, בְּלִי לְעָבְדָם, הַאִם מֻתֶּרֶת? וּמְשִׁיבִים: שׁוֹנֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאֲחֵרִים (גּוֹיִים) עָשׂוּ לוֹ אֶת הַצּוּרוֹת הַלָּלוּ.
וְשׁוֹאֲלִים: וּבְמָקוֹם שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים, מֻתָּר לוֹ לְאָדָם לְהַנִּיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ? וַהֲרֵי רַב יְהוּדָה, שֶׁאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ צוּרָה עַל חוֹתָם שֶׁהָיָה בְּטַבַּעְתּוֹ, וְאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: גְּדוֹל שִׁנַּיִם, עַוֵּר אֶת עֵינוֹ שֶׁל זֶה (כְּלוֹמַר, טַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרַת הַפַּרְצוּף שֶׁלּוֹ)!
בַּבְלִי עֲבוֹדָה זָרָה על פי שטיינזלץ
הדיון המלומד הזה, מקורו במסכת עבודה זרה, וכל כולו עוסק בחשש מפני עבודת שמש, ירח וכוכבים. בתקופת המשנה היה העניין עדיין אקטואלי למדי, שכן הרומאים עסקו בפולחן הפגאני של הֶלְיוֹס, אל השמש, וחבר מרעיו. אגב, במאה השישית לספ', ברצפת בית הכנסת בטבריה, שובץ האל הֶלְיוֹס במרכז הפסיפס, עדות לכך שבאותה תקופה מאוחרת כבר לא ראו בדמות זו אלא סימבול קישוטי ותו לא.
אם כן, עיקרו של הדיון עוסק ברבן גמליאל, שהיה מראיין את העדים, שבאו להעיד על מולד הלבנה, כדי לקדש את החודש. כדי לא להסתבך מילולית, היה לו מעין פלקט, ובו ציורי מצבים שונים של הירח, כדי שיוכלו להצביע ולומר: כזה ראינו אמש. שואלים חכמים אם אין בהחזקת ציורים כאלה עבירה על מצוות עבודה זרה.
בנו של רבן גמליאל, רבי שמעון, שהיה רגיל לראות את אביו משתמש בציורים אלה למטרה הספציפית הזאת, אינו מתרגש, והוא קובע: אם מדובר בכלים מכובדים, יתכן שאלה כלי פולחן, ואלה אסורים. אם אלה כלי בית פשוטים, אין בציורי הלבנה שעליהם אלא קישוט, והם מותרים. כנראה מה שאסור על פשוטי העם, מותר לעשירים ולמנהיגים.
החכמים אינם מסתפקים בהבחנה הזאת, והם חותרים להחמרה, ושואלים אם עצם העובדה שאין בעל הכלים משתמש בהם למטרות פולחן די בה כדי להתיר את החזקתם. עונים להם: במקרה של רבן גמליאל, הוא לא יצר את הטבלה (הלוח) עם הציורים, אלא גויים יצרו אותה. הנה לנו הבחנה נוספת: אם לא אתה יצרת את הצורות, ואינך משתמש בהן שימוש פולחני – אתה בסדר. המחמירים אינם מסתפקים אפילו בתשובה זו, והם מזכירים את רב יהודה, שרכש טבעת עם חותם. את הטבעת יצרו גויים, ועל החותם היתה דמות. אמרו לו לרב יהודה לטשטש את צורת הדמות שעל החותם.
אנו נוגעים בבעיה, הממשיכה להטריד את העולם היהודי שומר המצוות עד היום: האם להחמיר או להקל, ומי קובע? רבן גמליאל, שגם היה עשיר ובעל סמכות, וגם עסק בעניין חשוב, הוא גביית העדויות למולד הלבנה, היה בטוח בעצמו דיו, כדי להחזיק בביתו את הטבלה עם ציורי הלבנה. אחרים היו רגישים הרבה יותר לחשש עבודה זרה, או חוששים יותר ל'מה יגידו', והם החמירו יותר.
ביטוי חביב, המופיע במדרש זה, 'יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח', שעד כמה שידוע לי, אינו בשימוש כיום, הוא מעין delete קדום. מה היו מוליכים באמת לים המלח באותם ימים? אולי את השפכים של ירושלים? כיום, בימים נטולי קורונה, מוליכים הכבישים אל ים המלח המוני תיירים...