אָמַר רַבִּי מֵאִיר: הַמּוֹצֵא אֶת חֲבֵרוֹ אָבֵל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ וְחָיְתָה, מְצָאוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לוֹ: כַּלֵּךְ אֶצְלִי, שֶׁאֲנִי שׁוֹבְרָהּ וְאֶרְפָּאֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע, שֶׁסַּמְמָנִין שֶׁלִּי יָפִין.
תַּנְיָא, מִפְּנֵי מַה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים? כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל? עֶרְבוֹנָא קָא שָׁקִיל מִינֵיהּ?! אֶלָּא, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה לוֹ.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה.
"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" (ירמיה כב) - "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת" יוֹתֵר מִדַּאי. "וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" יוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה [יָמִים] לִבְכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים לְגִהוּץ וּלְתִסְפֹּרֶת. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אַתֶּם מְרַחֲמִים עָלָיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
(בבלי, מועד קטן)
מנהגי אבלות הם חלק חשוב בחייו של אדם. מנהגי האבלות מקלים על האבל להביא לידי ביטוי את צערו, הן בתחומי הבית הפרטי והן במסגרת הקהילה. חז"ל מודעים להבדלים הקיצוניים ברגשות ובצרכים האישיים של כל אבל ואבל, ובכל זאת הם מנסים לעצב תרבות אבל המתאימה לציבור ככלל.
קהלת מדבר על החשיבות בהבחנה בין עת לעת. הנה כמה מאבחנותיו:
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת... עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד... עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (פרק ג')
הרעיון הזה, שגם לָאֵבֶל יש לשים גבולות, מדבר אל ליבם של חז"ל. ליקטתי כאן כמה אמירות שלהם בעניין זה:
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: הַמּוֹצֵא אֶת חֲבֵרוֹ אָבֵל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ וְחָיְתָה, מְצָאוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לוֹ: כַּלֵּךְ אֶצְלִי, שֶׁאֲנִי שׁוֹבְרָהּ וְאֶרְפָּאֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע, שֶׁסַּמְמָנִין שֶׁלִּי יָפִין.
על פי ר' מאיר, את המנהג של ביקורי תנחומים לאבל מומלץ לקיים במהלך השנה הראשונה לפטירת המנוח. בתום השנה ניתן להניח, שהאָבֵל רוצה לשוב לחיים של שגרה, ושמלבד ציון יום השנה לפטירה לא יעמיס על עצמו מנהגים שיחזירו אותו לאווירת האבל. המשל שבוחר רבי מאיר להמחשת דבריו הוא משל מקורי מאד: דומה הדבר לרופא הפוגש באדם שרגלו נשברה, אך נרפאה, והוא אומר לו: יכול הייתי לרפא אותך בדרך טובה יותר. בוא אלי, אשבור את רגלך ואראה לך כיצד מרפאים אותך הסממנים (סמי המרפא) שלי...
תַּנְיָא, מִפְּנֵי מַה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים? כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל? עֶרְבוֹנָא קָא שָׁקִיל מִינֵיהּ?! אֶלָּא, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה לוֹ.
את מותם של ילדים צעירים קשה להסביר, וקשה מאד לנחם את מי שבן או בת שלו נפטרו בגיל צעיר. חז"ל מציעים לנו דרך לנסות ולרכך את יגונו של ההורה המתאבל. הם מציעים לו להכיר בכך, שהם מתו 'כשרים', ללא חטאים. אני סבור שיש אנשים, שדווקא משום כך יגונם וכעסם גדולים יותר. אמת, זיכרון הילד הכשר יישאר טהור, אך הצער והכעס על מותו ללא עת לא יהיו קטנים יותר. הנחמה הנוספת שמציעים חז"ל היא האמירה, שבזכות אבל ההורה על מות ילדו יימחלו כל עוונותיו של ההורה. גם זה לא ינחם רבים מהאבלים, שבוודאי הוגים בימים קשים אלה שלהם את מילות הקינה של דוד על אבשלום: מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ!.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה.
זאת כבר ממש נזיפה. רב יהודה מטיל ספק בכנותו של המתאבל על מתו יותר מדי. מי הוא המת האחר, עליו מתאבל האיש? נשאיר שאלה זאת פתוחה.
"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" (ירמיה כב) - "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת" יוֹתֵר מִדַּאי. "וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" יוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה [יָמִים] לִבְכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים לְגִהוּץ וּלְתִסְפֹּרֶת. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אַתֶּם מְרַחֲמִים עָלָיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
ירמיהו התכוון, כמובן, לדבר אחר, אבל חז"ל עושים שוב את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, להוציא פסוק מהקשרו, ולעשות בו שימוש על פי צרכיהם. בפסקה זו מציעים חז"ל נוסחה הקוצבת מספר ימים לכל חלק משלבי האבל: שלושה ימים לבכי ושבעה ימים להספד (מה שהפך במרוצת הדורות לישיבת 'שבעה'), חודש ימים ללא גילוח והחלפת בגדים, ומכאן ואילך יש לשוב לחיים של שגרה, אחרת יאמר אלוהים: 'אַתֶּם מְרַחֲמִים עָלָיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי', ואסור הדבר.
ההרגל לומר לזולת כיצד עליו לשמוח וכיצד עליו להתאבל נחשב בימינו להרגל מגונה, כמו הרבה הרגלים שהעולם שומר המצוות מנסה לכפות על אחרים; אבל הניסיון של חז"ל להכניס את מנהגי האבל לפרופורציות הוא ביסודו חיובי, והוא עוזר, לפחות לגבי חלק מהאבלים, לקדש את החיים הממשיכים גם אחרי מות הקרוב האהוב.