מַעֲשֶׂה בְּר' אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כֹּל הַיּוֹם שֶׁל הֶחָג כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה בְּאֶמְצַע דְּרָשָׁתוֹ כַּת רִאשׁוֹנָה (שֶׁל תַּלְמִידִים). אָמַר: הַלָּלוּ בְּוַדַּאי בַּעֲלֵי פִּיטָסִין (כַּדִּים גְּדוֹלִים מְאוֹד), שֶׁמִּן הַסְּתָם מוּכָנִים לָאֲנָשִׁים אֵלֶּה פִּיטָסִין שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל אֹכֶל, וְהֵם לְהוּטִים לֶאֱכֹל, וּבְשֶׁל כָּךְ הֵם יוֹצְאִים מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. לְאַחַר זְמַן יָצְאָה כַּת שְׁנִיָּה. אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיּוֹת (שֶׁהֵן קְטַנּוֹת מִפִּיטָסִין). לְאַחַר מִכֵּן, מִשֶּׁיָּצְאָה כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַּדִּין (הַקְּטַנִּים מֵחָבִיּוֹת). כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין, שֶׁהֵם קְטַנִּים מִכַּדִּים. יָצְאָה כַּת חֲמִישִׁית. אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת, שֶׁהֵם קְטַנִּים אַף מִלְּגִנִּין. מִשֶּׁהִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, קָשֶׁה הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינָיו, וְאָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים שֶׁנּוֹתְרוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. מִיָּד הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין מֵחֲמַת הַבּוּשָׁה, שֶׁחָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא לָהֶם הוּא מִתְכַּוֵּן, שֶׁמָּא לֹא הָיוּ צְרִיכִים לְהִתְעַכֵּב, וְהוּא רָמַז לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ כְּפִי שֶׁיָּצְאוּ הָאֲחֵרִים. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר כִּנּוּי זֶה, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, וְכָל זֹאת מִשּׁוּם שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם שֶׁל תּוֹרָה, וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה שֶׁל אֲכִילָה. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן (פְּרִידָתָם) שֶׁל הַתַּלְמִידִים שֶׁנּוֹתְרוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם דְּרָשָׁתוֹ, אָמַר לָהֶם כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב: "וְיֹאמַר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מִשְּׁמָנִים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדוֹנֵנוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נְחֶמְיָה ח, י).
בבלי ביצה עפ"י שטיינזלץ
איך נכון לחגוג את החג? תרבות בית המדרש שכחה לפעמים את העיקר, והוא קיום המצוות, והעדיפה במקומו את לימוד החכמים. אבל מהו לימוד החכמים, אם לא דיבור על קיום המצוות? אם כן, היש להעדיף על פני קיום מצוות החג את פלפולי בית המדרש על מצוות אלה? ושוב אנו פוגשים את ר' אליעזר, שנראה כי עולמו היה אליטיסטי, ואשר לא ידע לקבל רמזים (ופרשת תנורו של עכנאי תעיד על כך).
יושב ר' אליעזר בבית המדרש בחג, ומרצה את הגיגיו על מצוות החג בפני התלמידים, ואלה כבר איבדו את הסבלנות. מה הוא חופר לנו? אומרים הם. הבית, המשפחה ושולחן סעודת החג מחכים לנו, ושם אנו רוצים לקיים את החג הלכה למעשה! אבל המורה אינו נרמז. כתות כתות עוזבים התלמידים את בית המדרש, והוא אינו מבין מה הם רוצים לומר לו. על הקבוצה הראשונה העוזבת את המקום אומר הרבי, שחביות גדולות של אוכל ממתינות להם בבית, כלומר – גרגרנים הם, והפיתוי לקצר את הלימוד ולשוב הביתה גדול מנשוא עבורם. ר' אליעזר ממש מתאהב בהסבר שלו, ובמקום לשאול את התלמידים מדוע הם עוזבים, הוא מניח כי לבאים אחריהם ממתינה סעודה יותר ויותר צנועה, ועל כן הם מרשים לעצמם להישאר עוד קצת עם החבר'ה... ההפחתה מפיטסין לחביות, מחביות לכדים, מכדים ללגינים ומלגינים לכוסות היא גם הפחתה של ערך, ובמקביל מתגבר כעסו של הרבי. על האחרונים הנוטשים את המערכה אומר הוא כי מחכה להם מארה (קללה) בבית, ולמעשה בזאת מקלל הרבי את תלמידיו.
התלמידים שנותרו בבית המדרש מפוחדים מאד כעת. מספרם קטן מול הרב ההולך ומתרגז לנגד עיניהם, והם כבר מבולבלים: אולי רומז להם הרב, כי הם הם שהיו צריכים ללכת הביתה כבר מזמן? ר' אליעזר מנסה לפייסם, והוא אומר להם: 'בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר כִּנּוּי זֶה, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, וְכָל זֹאת מִשּׁוּם שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם שֶׁל תּוֹרָה, וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה שֶׁל אֲכִילָה'.
נניח לר' אליעזר ולחבורה הקטנה של התלמידים שנותרו עמו, ונדלג למסכת שבת, לסיפור הידוע על ר' שמעון בר יוחאי, שנסתתר במערה גלילית מפני הרומאים.
יָשְׁבוּ תְּרֵיסַר שָׁנִים בַּמְּעָרָה. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָמַד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. אָמַר : מִי יוֹדִיעוֹ לְבַר יוֹחַאי שֶׁמֵּת קֵיסָר וּבָטְלָה גְּזֵרָתוֹ? יָצְאוּ (בר יוחאי ובנו). רָאוּ אֲנָשִׁים שֶׁחוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים. אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם, וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה? כֹּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶן, מִיָּד נִשְׂרַף. יָצְתָה בַּת קוֹל, וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלְמֵי יְצָאתֶם? חִזְּרוּ לִמְעָרַתְכֶם!
ר' שמעון בר יוחאי משתמש ממש באותו הביטוי בו דיבר ר' אליעזר. גם הוא, כר' אליעזר, מנותק מהעולם הזה בגלל עיסוקיו הרוחניים הנעלים. המדרש ממסכת שבת אומר לנו בצורה ברורה, שר' שמעון בר יוחאי מתח ביקורת לא מוצדקת על אנשים העוסקים ב'חיי שעה' לפרנסתם, פגע בהם, ונענש בציווי לשוב למערה לשנה נוספת.
ר' אליעזר אינו זקוק לבת-קול משמיים, שתאמר לו: נו נו נו. הרמזים ששלחו אליו התלמידים, שעזבו את בית המדרש, היו עבים כעורו של פיל, ולמרות שכעסו השתלט עליו לרגע, הוא הבין לבסוף מה שהיה צריך להבין מלכתחילה, והוא פונה בלשון מפייסת אל נאמניו, שלא עזבו את בית המדרש, בציטוט מספר נחמיה: "לְכוּ אִכְלוּ מִשְּׁמָנִים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדוֹנֵנוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". בזאת מקבל ר' אליעזר, שקיום מצוות החג, שהן לשמוח ולאכול ולשתות ולשלוח מנות לאביונים – כל זה קודם לישיבה בבית המדרש ולדיון על מצוות החג.
עזיבתן ההדרגתית של התלמידים מזכירה לי את סימפונית הפרידה של יוסף היידן. הסימפוניה הולחנה עבור הנסיך ניקולאוס אסתרהזי. הנסיך, שהיה חובב מוסיקה נלהב, בחר להאריך את חופשת הקיץ בארמון הקיץ שלו. כדרכם של פטרונים, לקח עמו הנסיך את כל תזמורתו. נגני התזמורת נאלצו בזמן החופשה להיפרד מבני משפחותיהם בכדי לשרת את הנסיך... אלה כמובן רצו לחזור לביתם. בצר להם, פנו אל מלחין החצר, היידן, וזה פתר את הבעיה בדרך יצירתית. פרק הסיום של סימפוניית הפרידה נסגר באדג'יו ארוך, כאשר הנגנים פורשים בזה אחר זה מן הבימה, וכל אחד מכבה את הנר שיועד להארת התווים. הנסיך הבין את הרמז, ושחרר את כל חברי התזמורת לחופשה.