מִשְׁנָה: הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִים — אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, שֶׁהֲרֵי הֵם אֵינָם אֲשֵׁמִים בְּכָךְ.
גְּמָרָא: אָמַר רַב אַסִּי: מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין פּוֹדִים אוֹתוֹ, וְהוּא דַּוְקָא בָּאֹפֶן, שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָגִיל בְּכָךְ, קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְדּוּהוּ עוֹד.
מְסֻפָּר: אוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלָּווּ כֶּסֶף מִגּוֹיִים, וְלֹא הָיָה לָהֶם לִפְרֹעַ לָהֶם, בָּאוּ הַגּוֹיִים, וְלָקְחוּ אוֹתָם כַּעֲבָדִים. בָּאוּ לִפְנֵי רַב הוּנָא, שֶׁיּוֹרֶה שֶׁיִּפְדּוּ אוֹתָם. אָמַר לָהֶם: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹייִם — אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ!
אָמַר לוֹ ר' אַבָּא: לִמַּדְתַּנִי רַבֵּנוּ, וְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ, וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן! אָמַר לוֹ: אֵלֶּה רְגִילִים לַעֲשׂוֹת כָּךְ, וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁנָה וְשִׁלֵּשׁ.
מְסֻפָּר: אָדָם אֶחָד שֶׁמָּכַר אֶת עַצְמוֹ לְלוּדָרִים, בָּא לִפְנֵי ר' אַמִּי, וְאָמַר לוֹ: פְּדֵה אוֹתִי! אָמַר לוֹ ר' אַמִּי: שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹייִם - אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים. וּמָה טַעַם פּוֹדִים אוֹתָם? מִשּׁוּם קִלְקוּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ, וְיִטָּמְעוּ בֵּין הַגּוֹיִים, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן, שֶׁיֵּשׁ פֹּה חֲשַׁשׁ מִיתָה...
רֵישׁ לָקִישׁ מָכַר אֶת עַצְמוֹ לְלוּדָרִים. לָקַח אִתּוֹ שַׂק וְעִגּוּל אֶבֶן בְּתוֹכוֹ, וְאָמַר: לְמוּדִים אָנוּ, שֶׁבַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמּוּמָת עַל יָדָם, כָּל שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶם עוֹשִׂים לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֵל עַל דָּמוֹ, וְדָבָר זֶה וַדַּאי יִהְיֶה לִי לְתוֹעֶלֶת.
בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן אָמְרוּ לוֹ: מָה נוֹחַ לְךָ, מָה רְצוֹנְךָ שֶׁנַּעֲשֶׂה עֲבוּרְךָ? אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי, שֶׁאֶקְשֹׁר אֶתְכֶם, וְאוֹשִׁיב אֶתְכֶם, וְכָל אֶחָד מִכֶּם אַכֶּה אוֹתוֹ מַכָּה וָחֵצִי. קָשַׁר אוֹתָם, וְהוֹשִׁיב אוֹתָם. כָּל אֶחָד מֵהֶם, כַּאֲשֶׁר הִכָּה אוֹתוֹ מַכָּה אַחַת, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה רֵישׁ לָקִישׁ גִּבּוֹר בְּכוֹחוֹ. חָרַק בְּשִׁנָּיו (שׁוֹבֵהוּ) כְּכוֹעֵס, וְאָמַר לוֹ: אַתָּה צוֹחֵק מִמֶּנִּי? עֲדַיִן נוֹתְרָה לְךָ אֶצְלִי חֲצִי מַכָּה!. הָרַג אוֹתָם כֻּלָּם.
בבלי גיטין עפ"י שטיינזלץ
במצוות פדיון שבויים עסקינן. המקרה הקלאסי של קיום מצווה זו התרחש בעתות מלחמה. שבויים יהודים, שהיו בידי שובים נוכריים, נפדו על ידי קהילות יהודיות, ולפעמים הנטל הכספי על הקהילות היה רב, מה גם, שלקיחת שבויים לשם עשיית רווחים מפדיונם הפכה לעסק מקובל באותם זמנים טרופים. פדיית נשים שבויות היתה בעדיפות עליונה, שכן היה חשש גדול, שתומתם תיפגע במהלך השבי.
אך מה על הקהילה לעשות, אם אדם מכר את עצמו לעבדות לגויים? זה המקרה הטיפוסי, שהוביל לעבדות. אדם ירד מנכסיו, ולווה כסף, שלא היה ביכולתו להחזירו. אחרי שאיבד את אדמותיו ואת רכושו, רשאי היה הנושה לשעבד את הלווה החייב. הניסוח 'מוכר את עצמו' הוא ניסוח מקומם, שכן לאיש לא נותרה ברירה, והוא נלקח לעבדות בלי יכולת להתנגד. במקרים אחרים היה אב מוכר את בנותיו לשפחות. בכל מקרה, שהמשפחה כולה נמכרה לעבדות ביחד עם אבי המשפחה, מצווה המשנה על הקהילה לפדות את הילדים אחרי מות האב, שאם לא – יישארו אלה עבדי האדון. לפדיית הילדים היתה משמעות כפולה – הענקת חופש לילדים אלה והחזרתם לקהילת התרבות היהודית, אם הם היו עבדי אדון שאינו יהודי.
עבד כזה, אם נפדה, וחזר להיות אדם חופשי, מועד ליפול שוב ושוב לאותו בור, ביחוד אם הקהילה אינה מסייעת לו להשתקם כלכלית. על כן אומר התלמוד, כי מי 'שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ', אינו זכאי שיפדו אותו שוב ושוב.
ועוד מקרה מיוחד הוא מי שמוכר את עצמו ללודרים (גלדיאטורים), למלחמות ראווה נגד חיות טרף ובני אדם, התחליף העתיק ל'אח הגדול' של ימינו. מחד, יתכן שלא מדובר כאן בשבוי מלחמה או במי שירד מנכסיו, אלא בפושע הרפתקן. כן, היו גם יהודים כאלה! האם במקרה זה קיימת מצווה לפדותו מאדוניו? על פי הסיפור ניתן להבין כי בקשתו של אותו לודר נדחתה, אם כי עיסוקו של הלודר היה מסוכן מאין כמותו.
לקינוח – סיפור פנטסטי על ריש לקיש, שכמה מקורות תלמודיים מספרים על עברו כמנהיג כנופית שודדי דרכים. האיש היה שילוב מדהים של כוח פיסי, העזה ותחכום רב. בשלב מסוים של הקריירה שלו, מספרת האגדה, הוא הפך ללודר. ריש לקיש לא ציפה, שיפדו אותו בשל הרקורד המפוקפק שהיה לו, אך מזימתו לנצל את זכות הנידון למוות עלתה יפה. הגיע הרגע, שהוא עמד להיות מוצא להורג (אולי בקרב ראווה חסר סיכוי), וכמשאלה אחרונה של נידון למוות הוא ביקש לקשור את אדוניו ולהכות כל אחד מהם 'מכה וחצי'. כדי שהאגדה תסתיים בהפי-אנד נעתרו אדוניו לבקשתו החצופה, ולריש לקיש הספיקה מכה וחצי כדי להרוג את כל הטמבלים. כך יצא לחופשי, מוכן לפגוש את גורלו המר באמת אצל ר' יוחנן בטבריה (ועל כך יסופר בפעם אחרת).