"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל" - אָנוּ מוֹצְאִין כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר: "וְעָשִׂיתָ". וְעַל הָאָרוֹן אָמַר: וַעֲשׂוּ. לָמָּה? אֶלָּא שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ לְכֹל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא לְאֶחָד מֵהֶם פִּתְחוֹן פֶּה עַל חֲבֵרוֹ לוֹמַר: שֶׁאֲנִי נָתַתִּי הַרְבֵּה בָּאָרוֹן, לְפִיכָךְ אֲנִי לוֹמֵד הַרְבֵּה, וַאֲנִי יֵשׁ לִי בּוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ, וְאַתָּה לֹא נָתַתָּ בָּאָרוֹן כְּלוּם אֶלָּא מְעַט, לְפִיכָךְ אֵין לְךָ חֵלֶק בַּתּוֹרָה. וּלְכָךְ נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישע' נה א). כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁקֵנִי מַיִם, כָּךְ לֹא יִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְקָטָן מִמֶּנּוּ: לַמְּדֵנִי תּוֹרָה, לַמְּדֵנִי דָּבָר זֶה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמַּיִם - כָּל הָרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה בְּלֹא מְחִיר, כָּךְ כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד תּוֹרָה, לוֹמֵד בְּלֹא מְחִיר וּבְלֹא כֶּסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכוּ שִׁבְרוּ בְּלֹא כֶּסֶף וּבְלֹא מְחִיר" (שָׁם).
וְלָמָּה נִתְּנָה הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר? לוֹמַר, מַה הַמִּדְבָּר מֻפְקָר לְכֹל בְּנֵי אָדָם, אַף דִבְרֵי תוֹרָה מֻפְקָרִין לְכֹל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִלְמֹד. שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם אוֹמֵר: אֲנִי בֶּן תּוֹרָה, וְתוֹרָה נְתוּנָה לִי וְלַאֲבוֹתַי, וְאַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ לֹא הֱיִיתֶם בְּנֵי תּוֹרָה, אֶלָּא אֲבוֹתֶיךָ גֵּרִים הָיוּ, לְכָךְ כְּתִיב: "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" ( דברי' לג ד), לְכֹל מִי שֶׁמִּתְקַהֵל בְּיַעֲקֹב. אֲפִלּוּ הַגֵּרִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁקוּלִים הֵם כְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יח ה), כֹּהֵן וְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָדָם. לְפִיכָךְ "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה" וְגוֹ' (במדבר טו טו).
תנחומא
טענת המדרש: הנחיות האלוהים לגבי עשיית המשכן וכליו נאמרו בסגנון 'וְעָשִׂיתָ', ורק לגבי הארון אמר אלוהים 'וַעֲשׂוּ'. על פי חז"ל יש משמעות להבדל הזה, והוא אינו החלקה סגנונית בלבד.
תחילה נבדוק אם הרישא נכון. מצאנו בשמות פרק ל"א:
וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה, וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל, וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ, וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ – יַעֲשׂוּ.
אם כן, טעו חז"ל, וההבחנה הזאת לגבי הנחיות בניית הארון לעומת כל השאר אינה נמצאת בטקסט. הנה, גם בהמשך, בפרק לו, כתוב: וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם...
אבל נניח לדקדוקי סגנון אלה. לחז"ל יש רעיון, והוא יפה: ההנחיה לעשייה בלשון רבים – נועדה לומר לבני ישראל, כי לכל אחד מהעם יש חלק בקודש, בתורה.
למה נמשלת התורה? למים. זה דימוי מאד יפה. המים שווים לכל נפש, וכל הצמא לדבר תורה – ילך וילמד. הצימאון למים אינו חסרון לאדם, כי אם צורך בסיסי, ועל כן יכול כל אדם לומר בלי להתבייש לחברו: הַשְׁקֵנִי מים. גם התורה, משום שהיא שווה לכל נפש, זכותו של כל אדם לבקש מרעהו – למדני דבר תורה. והתורה, כמו המים, אין צורך לשלם על השימוש בה, על לימודה. זה רעיון הומניסטי גדול, שניתן להרחיבו לידע בכלל: הידע שצברו ושיצרו בני האדם בכל הדורות, אינו רכושם של יחידי סגולה. המשאלה ללמוד ידע היא טבעית, ומילוי משאלה זו הוא זכות בסיסית של כל אדם. דווקא דורנו חווה את האפשרות הזאת של כל אדם בכל מקום בעולם להגיע אל הידע הנגיש ברשת האינטרנט, ונגישות זו היא אחת המתנות הגדולות שהעניקה לנו הטכנולוגיה המודרנית, שאף היא יציר האדם.
וכאן אנו מגיעים לרעיון שני של חז"ל, לרעיון המסביר מדוע יצאו בני ישראל אל המדבר לקבל שם את התורה. בני ישראל יכולים היו לצאת מעבדות מצרים, וברכבת לילה מקהיר להגיע תוך פחות מ-24 שעות לארץ כנען, לרשת אותה ולקבל עליה את התורה; אבל אלוהים בחר לסבך את העלילה, ולהוביל את העם בדרך חתחתים במדבר ארבעים שנה, שבמהלכה קיבל העם את התורה במדבר הריק הזה, תורה שרבות ממצוותיה הן מצוות התלויות באותה ארץ עתידית, ארץ ישראל. חז"ל רוצים להסביר לנו את הקשר בין מתן תורה לעם הבחירה לבין הרקע הגיאוגרפי והרוחני לאותו מתן תורה.
במדבר הכל הפקר, כלומר מה שאתה מוצא שם, במדבר, אינו שייך לאיש, ויכול אתה לקחתו. גם התורה אמורה להיות 'הפקר' במובן זה. התורה היא של כולנו, של עם ישראל כולו, וזה כולל אפילו גֵּרִים, שאבות אבותיהם לא היו בסיני בעת מתן תורה!
האם התורה היא 'הפקר' לכל מי שחפץ ללומדה? מסתבר שלא בדיוק... חז"ל חושבים על כל מי ששייך לעם ישראל כבעל זכות על התורה. הם משתמשים בשבר הפסוק "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" לציין זאת. בימיהם היתה חשיבות להבחנה הזאת, שכן הנוצרים החדשים טענו לבעלות על התורה, בעוד שהם הוציאו עצמם (או הוצאו ע"י היהודים) מעם ישראל.
עם זאת, אי אפשר שלא להתרשם מהיחס השוויוני אל כל בני העם מבחינת הזכות שלהם על התורה, ועם המשפט הבא נחתום: "אֲפִלּוּ הַגֵּרִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁקוּלִים הֵם כְּכֹהֵן גָּדוֹל".