רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָיָה עוֹמֵד עִם אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב. אָמַר לוֹ: אֵין אַתָּה מַרְאֶה לִי, אֵלּוּ אַבְנֵי כַּדְכֹּד כֵּיצַד הֵן? אָמַר לוֹ: הֵן. וְהֶרְאָה לוֹ עַל יְדֵי נֵס.
מַעֲשֶׂה בִּסְפִינָה אַחַת שֶׁפֵּרְשָׁה בַּיָּם הַגָּדוֹל, וְהָיְתָה כֻּלָּהּ נָכְרִים, וְהָיָה בָּהּ נַעַר אֶחָד עִבְרִי. אֲחָזָהּ נַחְשׁוֹל,
וְהָיְתָה מִטָּרֶפֶת בַּיָּם. נִגְלָה אֵלִיָּהוּ אֶל אוֹתוֹ הַנַּעַר, וְאָמַר לוֹ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתִי אֲנִי מְמַלֵּט סְפִינָה זוֹ בִּזְכוּתְךָ. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהַרְאֵה לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹתָן אַבְנֵי כַּדְכֹּד. אָמַר לוֹ: רַ' יְהוֹשֻׁעַ גְּדוֹל הַדּוֹר וְאֵין הוּא מַאֲמִין לִי. אָמַר לוֹ: עָנָו גָּדוֹל הוּא וּמַאֲמִין לְךָ; וּכְשֶׁתַּרְאֶה לוֹ אַל תַּרְאֶה לוֹ בִּפְנֵי אָדָם,
אֶלָּא הוֹלִיכֵהוּ לִמְעָרָה רְחוֹקָה מִלֹּד שְׁלֹשָה מִילִין וְתַרְאֵן לוֹ שָׁם. מִיָּד נַעֲשָׂה נֵס וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם.
הָלַךְ הַנַּעַר אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הַגְּדוֹלָה בְּלֹד. אָמַר לוֹ: רַבֵּי, יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ דָּבָר, בּוֹא אַחֲרַי. עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְהָלַךְ אַחֲרָיו. (בּוֹא וּרְאֵה עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָלַךְ אַחֲרָיו שְׁלֹשָה מִילִין וְלֹא אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?). כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לַמְּעָרָה, אָמַר לוֹ: מָרִי, אֵלּוּ הֵן אַבְנֵי כַּדְכֹּד, וּכְשֶׁהֶרְאָן לוֹ מִיָּד הִבְהִיקָה כָּל לֹד מֵאוֹרָן, נִבְהַל מִפְּנֵיהֶן וְהִשְׁלִיכָן לָאָרֶץ וְנִגְנְזוּ.
(מדרש פסיקתא דרב כהנא)
כמה וכמה מדרשים עוסקים בחפצים בעל ערך מאגי, הנסתרים מעין כל. אחת מאגדות שלמה המלך מזכירה את השמיר, חומר או בעל חיים אגדי, המוזכר כבעל יכולת לבקע כל חומר שאיתו הוא בא במגע. אותו שמיר נוצר בשעת 'בין השמשות', עם השלמת ששת ימי הבריאה, והשגתו לשם ביקוע אבנים קשות במיוחד כרוכה היתה גם היא במעשי נסים. בסיפורנו מוזכרות אבני הכדכוד. אלה נזכרות בישעיהו פרק נ"ד כאבנים יקרות המציאות, מהן תיבנה ירושלים העתידית:
עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ (ישעיהו נ"ד)
מציאת אבני הכדכוד אמורה לקרב את הקץ ולהביא לבניית ירושלים החדשה.
ר' יהושע בן לוי יש לו הזכות הגדולה 'לעמוד עם אליהו'. אין פלא, אם כן, שהוא מבקש מאליהו להראות לו את מקומן של אותן אבנים אגדיות. אלא שאליהו אינו משחרר מידע בקלות. גם גילוי האבנים לר' יהושע עומד לְהֵעָשׂוֹת בדרך ניסית.
אליהו מוצא נער עברי יחיד על סיפונה של ספינה של גויים. הספינה מִטָּרֶפֶת בים הסוער, ואליהו מבטיח לנער העברי את הצלתו, אם יסכים להיות השליח שיראה לר' יהושע את מקומן של אבני הכדכוד. הנער מסכים. מדוע שלא יסכים? הוא רק תוהה, אם יש סיכוי שר' יהושע, שהוא אדם גדול ונשוא פנים, יאמין לנער סיפון פשוט. אליהו מרגיע את החשש, באומרו שר' יהושע, על אף מעמדו המכובד, הוא אדם ענו. את הפניה אל הרבי עושה הנער בישיבה הגדולה בלוד, אבל את אבני הכדכוד הוא מראה לו במערה המרוחקת ממקום ישוב, שם נמצאים רק הוא והרבי. כל הדרך אל המערה הולך הרבי אחרי הנער בלי ללחוץ עליו שיספר לו במה מדובר, מה שמוכיח, לדעת יוצרי המדרש, את ענוונותו הגדולה של ר' יהושע.
כאן צריכה האגדה להתחבר בדרך כלשהי עם המציאות, ולספק תשובה לשאלה המתבקשת: אם נראו לו, לר' יהושע, אבני הכדכוד, מדוע לא לקחם עמו ומדוע לא החל במימוש תהליך הגאולה? וכמובן, לשאלה זו מצטרפת השאלה התמימה: והיכן הן כיום, אבני הכדכוד? מה עשו בהן מרגע התגלותן? סופה של האגדה נותן את המענה המאד מקובל באגדות מעין זו: ההלם של ראיית אותן אבנים, שהאירו את כל לוד ממרחק שלושה מילין יותר מהנורה של מרידור ברמת-גן, גרם לו, לר' יהושע, להשליך את האבנים ולשוב ללוד בלעדיהן. ומאז איש לא ראה את האבנים עד היום. אבל אם אתם תמהים או ספקנים – בא הסיפור המופלא הזה לומר לכם, שבמקום כלשהו, במעבה האדמה, טמון אוצר של אבני כדכוד, והוא מחכה לגילויו פעם נוספת, וזאת הפעם – על ידי אדם פחות ענו ויותר נועז, שיתחיל סוף סוף בבניין ירושלים החדשה.