"אֵרְדָה נָּא" (בראשית יח, כא) - תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: זוֹ אַחַת מֵעֶשֶׂר יְרִידוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּתַח לָהֶם הַמָּקוֹם פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָה הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה". כְּלָיָה הֵן חַיָּבִין, וְאִם לֹא אֵדָעָה, אוֹדִיעַ בָּהֶן מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק, דִּינָהּ שֶׁל רִיבָה אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק. מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נְעָרוֹת שֶׁיָּרְדוּ לִשְׁתּוֹת וּלְמַלֹאת מַיִם. אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּה: לָמָּה פָּנַיִךְ חוֹלָנִיּוֹת? אָמְרָה לָהּ (ש)כָּלוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, וּכְבָר הִיא נְטוּיָה לָמוּת. מֶה עָשְׂתָה? מִלְּאָה אֶת הַכַּד קֶמַח, וְהֶחְלִיפוּ. נָטְלָה זוֹ מַה שֶּׁבְּיַד זוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בָּהּ נְטָלוּהָ וְשָׂרְפוּ אוֹתָהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק, דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "הַכְּצַעֲקָתָהּ". הַכְּצַעֲקָתָם אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא הַכְּצַעֲקָתָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: עִקַּר שַׁלְוָתָהּ שֶׁל סְדוֹם לֹא הָיְתָה אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וּמֵהֶם עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָרִים, וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם זְוָעוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ט' ה') "הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ", וּבַסּוֹף (איוב ט, ה) "אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ".
(בראשית רבה)
רבי שמעון בן יוחאי מלמד אותנו שבכל עשרת המקרים בהם כתוב בתנ"ך שאלוהים ירד אל הארץ, זה היה כדי לוודא אם המכה שהוא מתכנן להנחית על בני האדם מוצדקת. כך היה בסיפור מגדל בבל, וכך כאן, בפרשת סדום. הפסוק "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָה הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה" רומז לכך, שאלוהים הולך לבדוק את המצב בסדום לפני שהוא משלח בה את זעמו. סופו של המדרש מספר לנו על נכונותו של האל לסלוח לחוטאים, אם הם מתקנים את דרכיהם.
רבי לוי אומר, כי גם לו רצה לשתוק על חטאיהם של אנשי סדום, אינו יכול בגלל דינה של ריבה. כלומר – סיפור אחד מפורט ממחיש את גודל הזוועה של דיני העיר החוטאת הזאת. ומהו אותו סיפור? לא מדובר בסיפור מבראשית, אלא באגדה שצמחה כדי להמחיש את רשעותם של הסדומיים. והנה הסיפור, כפי שמספרו ר' לוי:
שתי נערות (ריבות) ירדו אל הבאר לשאוב מים. אחת מהם נראתה חולנית מאד, וחברתה שאלה מה קרה לה. סיפרה לה השניה, כי כלו מזונות המשפחה, והיא רעבה ללחם ונוטה למות. חברתה החומלת עשתה מעשה אסור, ומילאה את כדה של חברתה בקמח. הדבר נתגלה בדרך כלשהי, ואנשי סדום הוציאו את הנערה להורג בשריפה.
ר' לוי מסיים את הסיפור באמירה של אלוהים, הזהה למה שהוא עצמו אמר בתחילה: "אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק, דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק".
על מה מבוסס הסיפור? על המילה המוזרה 'הכצעקתה'. אפשר היה לפרש זאת כצעקתה של סדום, שהיא צעקתם של הנפגעים מהתרבות המרושעת שהתפתחה בה, אך ר' לוי מעדיף לייחס את 'כצעקתה' למישהי מסוימת, היא הנערה שעשתה את המעשה האסור בסדום, וניסתה להציל את חברתה ממוות ברעב.
על פי ר' לוי, סדום – לא רק שלא היתה לה מערכת רווחה, לספק קיום בסיסי לתושבים המוחלשים, אלא גם שחוקי העיר אסרו על הגשת סיוע בהתנדבות מאדם לאדם. האם יכולה להיות איזו סיבה רציונלית לתקנה שכזו? אולי הרעיון, שהעניים הם, בסופו של דבר, נטל על החברה, וכי הכחדתם תורמת לרווחתה של הקהילה כולה. יכולה העיר להסב פניה ולהתעלם מסבלם של העניים; יכולה העיר להעלים עין ממעשי צדקה ספונטניים של תושביה; אבל להוציא להורג מי שתרם משלו כדי להציל מרעב את שכנו – זו סדום האגדית של חז"ל. סדום כזאת התקיימה בגרמניה תחת שלטונו של היטלר, שבה הוציאו להורג יהודים, צוענים והומוסקסואליים ואת מי שהסתיר אותם, למרות שלא ביצעו כל מעשה אלים כלפי החברה או אזרחיה.
זו רק אחת מהאגדות שרקמו חז"ל על סדום החטאה, אבל כל אחת מהאגדות האלה שווה בחינה סבלנית, כי אגדות אלה מצביעות על מה שחז"ל ראו כחטא בל יכופר, שמקומו לא יכירנו באף חברה, ולא רק חברה יהודית.