אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְאַהֲבָה בְּאִשָּׁה אַחַת, וְהֶעֱלָה לִבּוֹ טִינָא, שֶׁנַעֲשָׂה חוֹלֶה מֵאַהֲבָה, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים מַה לַּעֲשׂוֹת בּוֹ, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: יָמוּת, וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ. אָמְרוּ הָרוֹפְאִים: לְפָחוֹת תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים: יָמוּת, וְאַל תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָה. הִצִּיעוּ הָרוֹפְאִים: תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, בִּמְקוֹם צִנְעָה, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מְעָט נַחַת בַּדָּבָר. אָמְרוּ חֲכָמִים: יָמוּת, וְלֹא תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. נֶחְלְקוּ בְּעִנְיָן זֶה רַב יַעֲקב בַּר אִידִי וְר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר: אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה, וְחַד אָמַר: פְּנוּיָה הָיְתָה. נַנִּיחַ לְשִׁיטַת מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה, שַׁפִּיר וּמוּבָן הַדָּבָר, שֶׁיֵּשׁ כָּאן מִשּׁוּם גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּלְפִיכָךְ לֹא הוּתַר לוֹ שׁוּם קֵרוּב אֱלֶיהָ. אֶלָּא לְשִׁיטַת מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפְּנוּיָה הָיְתָה, מַה כָּל זֶה, מַדּוּעַ אָמְרוּ שֶׁיָּמוּת וְלֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ? רַב פַּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה, שֶׁאֵין רְשׁוּת לְבַיֵּשׁ אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ בְּשֶׁל כָּךְ. רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רַב אִיקָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁלּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בַּעֲרָיוֹת, שֶׁאִם יִשְׁמְעוּ לְטַעֲנָה שֶׁכָּזוֹ, יִהְיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מֻפְקָרוֹת לְכָל מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה לָהֶן. וְשׁוֹאֲלִים: אִם פְּנוּיָה הָיְתָה, שֶׁיִּשָׂא אוֹתָהּ! וּמְשִׁיבִים: לֹא תִּתְיַשֵּׁב דַּעֲתוֹ עַל יְדֵי נִשּׂוּאִין, מִפְּנֵי הַטַּעַם שֶׁאָמַר ר' יִצְחָק: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה טַעַם בִּיאָה שֶׁל הֵתֵּר וְנִתְּנָה לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט, יז).
בבלי סנהדרין
אם זה לא מזכיר לכם שיחת מילואימניקים...
מהי התרופה לחולה אהבה, לגבר שנתן עינו באישה שאינה מיועדת לו? הרבי הלך לשירותים, החכמים יצאו לקפיטריה, והם מגלגלים שיחה או דיון בענייני חרמנות. לחכמים יש שמות, ואין להם בעיה להופיע בטקסט תוך ציון שמותיהם אלה. שני סקטורים מקצועיים עומדים לרשותם ומייעצים להם בנושא רגיש זה. מצד אחד ניצבים הרופאים, שנקראו לדגל משום שהגבר לא רק חלה במכאוב האהבה, אלא גם לבו העלה טינא (עלה לו לחץ הדם? נעשה לו דופק בלתי סדיר? או שמא הופיעו פרפורי חדרים?). מן העבר השני – חכמים (ללא ספק גברים...) המבינים בכל דבר, ובמיוחד בענייני נשים. הרופאים סבורים, שאת היצר יש להרגיע על ידי סיפוקו, והם מציעים תחילה ''שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ", פשוט ולעניין. כל העניין ההלכתי לא מעניין אותם – האם מדובר באשת איש? בנערה בתולה ברשות הוריה? באשה פנויה (מה זה?). מה זאת אומרת ''שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ"? פעם אחת תספיק אולי לעניין הרפואי, אבל מה בנוגע לתשוקה, שאולי תלך ותתגבר עם סיפוק היצר? גם החכמים מסתכלים על העניין דרך משקפיים מאד מוגבלות. היצר הזה הוא יצר רע, והוא עלול לגרום רק צרות. אם כן – "יָמוּת, וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ". מה יש להם נגד בעילה? הלא החברה מלאה בזוגות נשואים המחבבים עד מאד את המעשה הזה! על דעתם לא עולה כלל האפשרות של חיזור, של בקשת ידה של האישה, ואם כל זה מתפתח בכיוון הרצוי – של נישואין. זה עוד יבוא מאוחר יותר, וגם אז תיפסל האופציה הזאת...
שלב ב': הרופאים מקבלים את הווטו של החכמים, ומציעים פתרון על דרך הסובלימציה: "לְפָחוֹת תַּעֲמֹד לְפָנָיו עֲרוּמָה". אתם שמים לב, שאיש לא שואל אם לאשה יש מה לומר בעניין? אבל החכמים, שכבר הבינו שהווטו שלהם מכובד, שולפים ווטו שני גם על ההצעה ההזויה הזאת של הרופאים. גם הניסיון השלישי של הרופאים – "תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר" נפסל. למה התכוונו הרופאים? פירוש 'צנוע', בסגנון רחב מוכרת המזון, מוצע בטקסט המבואר שמצאתי – שייפגשו השניים לצ'אט חביב במקום נסתר. הצעה זו, גם בפירושה הרכרוכי הזה, תקבל מהחכמים כרטיס אדום, שכן מעשה זה נחשב בעיני חכמים ל'הִסָּתְרוּת', המחשידה את האישה מיידית בניאוף. אבל לפני שנמשיך הלאה, נעלה אפשרות נוספת אחרי שנקרא במסכת ברכות:
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, שֶׁנֹּאמַר: ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ. וְסִימָן לַדָּבָר – מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה, חֲמוֹר נוֹעֵר; שְׁנִיָּה, כְּלָבִים צוֹעֲקִים; שְׁלִישִׁית, תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ.
הקטע מברכות מתאר את שלוש המשמרות של הלילה. בשלישית אישה מספרת עם בעלה, וזו לשון נקיה למעשה אהבים זוגי, המתרחש בסופו של הלילה.
אם כן, האם לזאת התכוונו הרופאים באומרם "תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר"? הם הציעו, שהמעשה יתבצע, אבל בסתר. מכל מקום, החכמים בלילה פוסלים גם את ההצעה הזאת.
זה הרגע לשוב לשאלה הבסיסית, ממנה התעלמו חכמים עד עתה: האם מדובר באישה נשואה או פנויה (נשים לב, שהביטוי 'פנויה' מצוי כבר בתלמוד)? החכמים משוכנעים שלא מדובר באישה נשואה, שאז יש לנו עסק עם ניאוף, או לפחות עם עבירה חמורה של 'לא תחמוד אשת רעך'. אם כן, באישה פנויה הדברים אמורים. אומרים חכמים, שזו אינה הדרך להתקשר אפילו עם אישה פנויה, שכן קשר כזה, שתחילתו תאווה בלתי נשלטת, ימיט חרפה על משפחת האישה. את החיזור יש לנהל על פי הקודים החברתיים המקובלים, ולא כפי שנהג שכם בן חמור עם דינה – תחילה התאוות, אחר אונס, אחר התאהבות, ולבסוף פניה אל האבא. הנימוק של החכמים הוא נימוק חזק לכאורה: אם קיום יחסי מין לפני הנישואין ייחשב לאופציה לגיטימית, תהיינה כל בנות ישראל או פרוצות בהתנהגותן או מופקרות לתוקפנותם של גברים.
החכמים כל כך גאים ועקביים בהתנגדותם לקשר בין גבר לאישה שהתחיל בהתאוות הגבר לאישה, שהם יורים לעצמם ברגל כאשר עולה בפניהם האפשרות עָלֶיהָ צריך היה לחשוב מלכתחילה – נישואין. הטענה המטופשת שלהם, המגובה, כמובן, בפסוק מקראי היא ש-"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה טַעַם בִּיאָה שֶׁל הֵתֵּר, וְנִתְּנָה לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה". גם הנישואין, לדעתם העלובה, לא יפתרו את בעייתו של הגבר המאוהב, שכן מִשֶּׁיִּנָּשֵׂא, יהפכו חיי האהבה שלו חסרי טעם, עונש קולקטיבי שהפיל אלוהים על עם ישראל. עם חורבן בית המקדש אבדו יחסי המין החוקיים כל טעם, ואילו הבלתי חוקיים – הס מלהזכיר... חכמים, אמרנו?