מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אֶחָד, וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ בְּמֶשֶׁךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן, וּכְשֶׁחָזַר הַבַּעַל, הוּא תּוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ אֶת הַכֶּסֶף, שֶׁהוֹצִיא עַל אִשְׁתּוֹ. חָנָן אוֹמֵר: אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו כְּלוֹמַר, הַבַּעַל אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה זֹאת אוֹתוֹ אָדָם מִדַּעְתּוֹ, וְלֹא עַל פִּי בַּקָּשַׁת הַבַּעַל.
נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע אוֹתוֹ הָאִישׁ, כַּמָּה הוֹצִיא עֲבוּר הָאִשָּׁה, וְיִטֹּל. אָמַר ר' דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר ר' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן בְּמִקְרֶה זֶה, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי, שֶׁהֲרֵיהוּ כְּמַנִּיחַ אֶת מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן שֶׁל צְבִי הַבּוֹרֵחַ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
התקופה – שלהי ימי בית המקדש השני. במדרש הקצר הזה נזכרים רבן יוחנן בן זכאי, בני הכוהנים הגדולים, שיש להם עדיין מה לומר בענייני הלכה, ואחד חנן, הלא הוא, ככל הנראה, חנן בן אבישלום, אחד מדייני הגזרות שבירושלים. תקופה זו - זמנה סמוך לסוף תקופת הזוגות ותחילת תקופת התנאים.
מי הולך למדינות הים בימים שאינם ימי מלחמה וגלות? סוחרים או אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם, והם מקווים למצוא עבודה במקום אחר. באותם ימים לא היה מדובר ברילוקיישן פשוט, כמו בימינו, משום שהליכה למדינות הים היתה מלווה בסכנות רבות ובאובדן הקשר עם הבית (סקייפ ווטסאפ היו עדיין בחיתוליהן...). מי שהלך למדינות הים השאיר, ברוב המקרים, את אשתו ואת ילדיו בביתם שבארץ ישראל.
איך התפרנסו בני ביתו של אותו נודד כל אותו זמן שהאיש שהה במדינות הים? אם אותו איש היה אחראי, אפשר להניח שביקש את קרוביו או את מכריו, שיתמכו במשפחה כל עוד הוא אינו שב לארץ. במצבים של ייאוש וחוסר ברירה, היה האיש עוזב בלי שפרנסת משפחתו הובטחה.
וזה המקרה שלפנינו. אותו אדם הלך למדינות הים בלי שהבטיח את פרנסת אשתו ובני ביתו. מסתבר, שאיש אחד, שראה בצרתה של האישה, שלא היה לה ממה להתפרנס, דאג לה כל אותה העת, ובלי שסיכם על כך מראש עם בעלה, תמך בה כספית. מה היו מניעיו? אולי חמלה בסיסית, אולי רצון ליהנות מחסדיה של האישה הבודדה (דבר לא נרמז על כך בסיפור), ואולי תקווה לקשור עם האישה קשר של ממש אם יסתבר, שבעלה מת, או עיגן אותה.
עברו ימים (חודשים? שנים?), והאיש חזר הביתה בשלום. אם עלתה משימתו יפה – הוא הביא עמו כספים שצבר בעבודתו בחו"ל. אם נותרו חובות עבר, שהיה עליו להחזירם – לא נאמר כאן, אבל אותו איש שתמך באישה הנטושה מבקש כעת לקבל החזר הוצאות. הדבר מובא לפני החכמים.
חנן היה אחד מדייני הגזירות. בין שאר בתי הדין שהיו בירושלים בימי בית שני, היו בתי דין מיוחדים שמטרתם הייתה לגזור גזירות על הגזלנים ולקנוס אותם. בתי דין אלה היו קבועים לדון דיני קנסות בדברים שבממון. חנן הדיין סבור היה, שאין לחייב את הבעל בתשלום לאותו 'מפרנס' זמני, פשוט משום שמאום לא הובטח לו על ידי הבעל, ואילו הוא עשה את מעשה החסד על דעת עצמו. מה חשב לעצמו חנן? האם נטישת האישה המסכנה ללא מקור פרנסה לא היתה בגדר חטא של הבעל? האם אין לה, לאישה, כל זכויות על רכוש הבעל, ובכלל זה רכוש שצבר במדינות הים?
בני כוהנים גדולים, שלקחו חלק בדיון המשפטי הזה, חלקו על דברי חנן, והציעו, שהאיש הנדיב יישבע בפני בית הדין מה היה גובה הסכום שהוציא על התמיכה הכלכלית באישה, ובית הדין 'יֵרֵד לנכסיו' של הבעל, וייתן לאיש את המגיע לו.
דעתו של חנן מקבלת סיוע מרבן יוחנן בן זכאי, המסכים עמו. רבן יוחנן בן זכאי אף מזכה אותנו בניב לשוני, בו אנו משתמשים עד היום. הוא אומר, שמי שמממן מנכסיו כל דבר, בלי שיקבל מראש התחייבות של מישהו להחזיר לו את הוצאותיו, הריהו כמניח את מעותיו על קרן הצבי. אכן, קרני הצבי יכולות לשמש מתלה שימושי לתלות עליו שקית מעות, אך דרכו של הצבי לנוע ממקום למקום, ועל פי רוב הוא בורח מקרבת בני אדם.
אם דעתו של רבן יוחנן בן זכאי חרצה את הדין, היה הדבר בגדר בשורה עגומה מאד גם עבור נשים, שבעליהן נטשו אותן בלי להבטיח את פרנסתן, וגם עבור גברים בעלי מצפון, שלא יכלו לראות בצרתן של אותן נשים, ונחלצו לעזרתן.