אָמַר ר' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא, וְיוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח, וְיִגְבְּהוּ" (אִיּוֹב לו, ז), לוֹמַר: בִּשְׂכַר צְנִיעוּת, שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל, זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל, שֶׁהָיָה צָנוּעַ, וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת, שֶׁהָיָה בּוֹ בְּשָׁאוּל, זָכָה, וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר.
וּמַסְבִּירִים: וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (בְּרֵאשִׁית כט, יב), וְשׁוֹאֲלִים: וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא? אֶלָּא כָּךְ צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁכְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ אָמַר לָהּ: הָאֵם תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ:כֵּן, אֲבָל אַבָּא רַמַּאי הוּא, וְלֹא תּוּכַל לוֹ. לְכָךְ אָמַר לָהּ שֶׁאֲחִי אָבִיהָ הוּא, כְּלוֹמַר: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְהָאֵם מֻתָּר לַצַּדִּיקִים לָלֶכֶת בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַם נָבַר תִּתְבַּר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפֹּל" (שְׁמוּאֵל ב' כב, כז), כְּלוֹמַר, שֶׁעִם כָּל אָדָם יֵשׁ לִנְהֹג כָּרָאוּי לוֹ. אָמַר לָהּ יַעֲקֹב: וּמָה הָרַמָּאוּת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ (שֶׁל לָבָן) לַעֲשׂוֹת? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ לִי אֲחוֹת, שֶׁגְּדוֹלָה מִמֶּנִּי, וְלֹא יַשִּׁיא אוֹתִי לְפָנֶיהָ, וְיִתֵּן אוֹתָהּ לְךָ בִּמְקוֹמִי. מָסַר לָהּ סִימָנִים, שֶׁתִּתֵּן לוֹ כְּשֶׁיִּהְיוּ יַחַד, שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא — הִיא. כְּשֶׁהִגִּיעַ לֵיל הַנִּשּׂוּאִין אָמְרָה רָחֵל בְּלִבָּהּ: עַכְשָׁו תִּתְבַּיֵּשׁ אֲחוֹתִי, שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנָּה יַעֲקֹב הַסִּימָנִים, וְלֹא תֵּדַע. מָסְרָה אוֹתָם לָהּ. וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִיא לֵאָה" (בְּרֵאשִׁית כט, כה), וְלִכְאוֹרָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים לוֹמֵד אַתָּה, שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִימָנִים, שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ עַד עַכְשָׁו, שֶׁהִיא לֵאָה. לְפִיכָךְ זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל.
וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל" (שְׁמוּאֵל א' י, טז), וּמִשּׁוּם כָּךְ זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אָמַר ר' אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדֻלָּה לְאָדָם — פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, וְאֶת מְלָכִים לְכִסֵּא, וְיֹשִׁיבֻם לָנֶצַח וְיִגְבְּהוּ" (אִיּוֹב לוֹ, ז). וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ (הִתְגָּאָה) בְּכָךְ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּפָּסוּק הַבָּא: "וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים, יִלָּכְדוּן בְּחֶבְלֵי עֹנִי ". (אִיּוֹב לוֹ, ח).
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
זכורה לנו המסורת אודות מוצאו של דוד המלך, המובילה אותנו ממנו אל רות המואביה, והלאה, בדרך עקלקלה רצופת מעללים משפחתיים יוצאי דופן (לוט ובנותיו, יהודה ותמר) במעלה הדורות, עד למואב בן לוט. במדרש שלפנינו מסורת אחרת, אודות מוצאה של אסתר המלכה. הרקע למסורת זו הוא יחוסו של מרדכי לשבט בנימין (ולהבדיל, יחוסו של המן לאגג העמלקי). מכאן קצרה הדרך לשבץ בשלשלת הדורות בין בנימין לאסתר את שאול, ואף להזכיר לנו, כי בנימין הוא בנה של רחל אמנו.
המוטיב הבא במדרש הוא יחוס צניעות לגיבורי השושלת הזאת. רחל היתה צנועה, ובזכות זה 'יצא ממנה' שאול. שאול קיבל את הגֶּנִים הצנועים של רחל, היה בעצמו צנוע, ובזכות זה 'יצאה ממנו' אסתר, שהיתה גם היא צנועה. כעת נותר להסביר לנו מה צנוע בדמותה של רחל ומה צנוע בדמותם של שאול ושל אסתר.
רחל מתוארת בספר בראשית כדמות פסיבית למדי, אך זו אינה צניעות, אלא חולשה של בת לא-בכורה, שגם אחרי נישואיה היא מוכה בעקרות. המדרש מייפה את הסיפור, בהוסיפו פרטים שספר בראשית לא כלל בסיפורו. רחל, על פי מסכת מגילה, היתה מודעת לרצונו העז של לבן ללכת על פי המסורת ולהשיא את לאה אחותה תחילה. למרות שיעקב שיתף אותה בסוד העוקץ שתיכנן, ואשר בזכותו יכולה היתה לגנוב את הבכורה מאחותה, צניעותה מובילה אותה לְרַחֵם על לאה, ולמסור לה את הסימנים שנתן לה יעקב, ובזאת היא מנחה את לאה כיצד לרמות ב'קונטרה' את החתן הנלהב והתחמן. רחל ידעה על מה היא מוותרת, והחלטתה לעשות את מה שעשתה מייחדת אותה, לדעת חז"ל, כאשה צנועה מאד. איך צניעות משתלבת בפלונטר הזה של מעשי רמאות מצד כל חלקי המשפחה, רק אלוהים יודע...
עם שאול העסק פשוט יותר. למרות שמסכת מגילה אינה מזכירה זאת, שאול תואר על ידי התנ"ך כ'נחבא אל הכלים', ביטוי שמתפרש על ידי רוב קוראי התנ"ך כהסתתרות מפני הגדולה העומדת להיות מוטלת עליו. יש שיקראו לזה 'צניעות'. חז"ל מזכירים פרט אחר מהסיפור המקראי, והוא סיפור שיבתו של שאול מהחיפוש אחר האתונות, מסע שלא הסתיים במציאתן, אלא במפגש עם שמואל, שמשח אותו למלך על ישראל:
וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל-נַעֲרוֹ: אָן הֲלַכְתֶּם? וַיֹּאמֶר: לְבַקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנוֹת, וַנִּרְאֶה כִי-אַיִן, וַנָּבוֹא אֶל-שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל: הַגִּידָה-נָּא לִי, מָה-אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דּוֹדוֹ: הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת, וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל.
חז"ל רואים בתגובה זו של שאול ביטוי לצניעותו. הוא לא הגיד לדודו, ששמואל כבר משח אותו למלך על ישראל. אנו יכולים לראות בתגובה זו ביטוי לפחד מהעתיד הנשקף לו, או מבוכה מהמצב החדש, אבל זו דעתם של חז"ל. ר' אלעזר אומר, כי לא מדובר בגנטיקה משפחתית, כי אם בברכה שבירך אלוהים את רחל על התנהגותה הצנועה – שמקרב צאצאיה יצאו אנשים נוספים שיתברכו בצניעות רבה.
ואנו נזכור, כי התנ"ך מספק לנו מידע נוסף על אופיים של שלושה גיבורינו אלה. רחל היתה גם מרירה ומקנאת ומתלוננת, עד כי העלתה את חמתו של יעקב עליה; שאול היה גם תקיף ולוחם אמיץ, רדוף קנאה וזעם; ואסתר הצנועה הסתדרה יפה מאד בארמון המלך, והובילה את המהלכים שהפכו את הקערה על פיה והצילו את עמה.