הַנִּכְנָס לִכְרָךְ [מְבָרֵךְ] שְׁתַּיִם - אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע - שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁאֶכָּנֵס בְּשָׁלוֹם. נִכְנַס בְּשָׁלוֹם -אוֹמֵר: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁהִכְנַסְתַּנִי בְּשָׁלוֹם. כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁתּוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם. יָצָא לְשָׁלוֹם – אוֹמֵר: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם. כָּךְ יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁאַגִּיעַ לִמְקוֹמִי [בְּשָׁלוֹם].
תּוֹסֶפְתָּא בְּרָכוֹת
לכאורה עניין קטן או קטנוני לפנינו: מה אומרים בעת כניסה לעיר ובעת יציאה ממנה. בן זומא קצת מבלבל אותנו בדרישה לברך ארבע ברכות שונות; אבל התעקשות זו על ארבע הברכות שופכת אור על תפקידיהן השונים של ברכות ותפילות.
כניסה לעיר, וביחוד לעיר שאינה מקום מגורינו הקבוע, אלא עיר זרה, חושפת אותנו לסכנות שונות. כאורח בעיר שאינה עירו עלול הנכנס להיתקל בעוינות, בזרות, באדישות, ואפילו בהתנגדות למטרותיו. סיוע משמיים בהחלט לא יזיק. הליכה בעינים פקוחות וערניות תתרום גם היא.
בן זומא סבור, שיש לברך שתי ברכות שונות, כאשר נכנסים לעיר. האחת – רגע לפני הכניסה (בימי קדם זה היה מחוץ לשערי העיר), ומטרתה לבקש מהאל, שלא תארע כל תקלה בעת הכניסה. ברכה זו היא, למעשה, תפילה, המביעה צורך, ומבקשת לקבל מענה לצורך הזה. על כן יאמר הנכנס: 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁאֶכָּנֵס בְּשָׁלוֹם'. 'יְהִי רָצוֹן' הוא ביטוי קלאסי לבקשה, וכשהיא מופנית לאל, אומרים: 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי...'. הברכה השניה – אופיה הוא הבעת תודה, לאחר שהכניסה עברה בשלום: 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁהִכְנַסְתַּנִי בְּשָׁלוֹם'.
שלב א' עבר בהצלחה. נכנסת בשלום. השער לא נסגר בפניך, וגובי המיסים העירוניים לא התנפלו עליך מיד – ואתה יכול להצמיד לברכת התודה את הבקשה הנוספת: 'כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁתּוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם'. מוטב שככל שיארך הזמן שתשהה בתוך העיר לעסקיך, ילווה אלוהים את צעדיך, וידאג, שלא יארע לך רע. על כן יכול אתה, כבר ברגע הכניסה לעיר, לבקש את אותו שירות VIP אלוהי.
סיימת, ויצאת מהעיר לדרכך – אל תשכח להודות פעם נוספת: 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם'. ואם אלוהים מקשיב לדברי התודה שלנו, כדאי לנצל את ההזדמנות ולבקש עוד בקשה – שגם הדרך הביתה תעבור בשלום: 'כָּךְ יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁאַגִּיעַ לִמְקוֹמִי בְּשָׁלוֹם'.
ולו היינו שואלים את בן זומא מה בנוגע ליציאה לדרך אל אותה עיר, היה בוודאי מדגיש, שאין לשכוח את תפילת הדרך: 'יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם'.
אותה תשומת לב לפרטים הקטנים, שבמבט ראשון נראית אולי קטנונית או מתחסדת, יושבת על שני אדני אמונה עמוקים – אמונה באל, המשגיח על כל צעד שלנו, ואמונה בכך, שהעתיד צופן בחובו גם סכנות. אותה מודעות לכך, שהכל יכול או עלול לקרות לנו, יכולה לשרת אותנו לא רק בהישענות על חסדי האל, אלא גם בשמירה על ערנות, שהיא תכונה חשובה ומומלצת לכל אדם נבון.