"הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלַי" (יְשַׁעְיָה ס"ו א), בְּסוֹף נְבוּאָתוֹ שֶׁל יְשַׁעְיָה נִתְנַבֵּא הַפָּסוּק הַזֶּה, וְאֵימָתַי נִתְנַבֵּא אוֹתוֹ? בִּימֵי מְנַשֶּׁה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת הַצֶּלֶם לַהֵיכָל, הִתְחִיל מִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה לְיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מִתְגָּאִים לִי בַּבַּיִת הַזֶּה, שֶׁבְּנִיתֶם לִי? הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי, וְהַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁבְּנִיתֶם לִי, אֲנִי צָרִיךְ אֵיזֶה בַּיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי? הֲרֵי נְבוּכַדְנֶצַּר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ, וּמַגְלֶה אֶתְכֶם! מִיַּד כָּעַס עָלָיו מְנַשֶּׁה, וְאָמַר לָהֶם: תִּפְשׂוּהוּ! רָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְשׂוֹ. בָּרַח מִפְּנֵיהֶם. פָּעֲרָה הֶחָרוּבִית עַצְמָהּ, וּבָלְעָה אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּר' חֲנִינָא בַּר פָּפָּא בְּר' יִצְחָק: וְהוּא (מְנַשֶּׁה) מֵבִיא חֲרָשִׁים, וְנוֹסֵר אֶת הֶחָרוּבִית, וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת. וְעַל כָּךְ כָּתוּב: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מְלָכִים ב' כ"א ט"ז).
פסיקתא רבתי
בפסוק הראשון של ספר ישעיהו מופיע שהוא התנבא בזמנם של ארבעת המלכים: עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. חז"ל מותחים את תקופת נבואתו של ישעיהו עוד קצת, עד לימי מנשה, ומספרים כי חייו תמו על רקע התנגשותו עם המלך מנשה, שנחשב בתנ"ך למלך חוטא, בעוד שעל פי זמן מלכותו, שהיה ארוך מכל מלך אחר ביהודה ובישראל, היה זמנו זמן של שגשוג ופריחה לממלכה, אחרי המכה שספגה יהודה מידי האשורים בימי חזקיהו, אביו של מנשה. חטאיו של מנשה היו חטאי פולחן. הוא הכניס למקדש את פסל האשרה. ואותו מלך, שקיים, ככל הנראה, מערכת יחסים טובה עם האימפריה האשורית, ובזכותו התחזקה ממלכת יהודה עד מאד, נחשב לרשע על ידי כותבי התנ"ך, ואחריהם חז"ל. לעומתו נחשבו חזקיהו ויאשיהו, שהמיטו אסונות על ממלכת יהודה, למלכים צדיקים.
וישעיהו הנביא מציג אלטרנטיבה תיאולוגית ומוסרית מנוגדת לזו של מנשה. "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלַי", ועל כן אין חשיבות למקדש ולכל הטקסים המפוארים הנערכים בו. ההתגרות הזו שמתגרה ישעיהו במנשה, מקפיצה את הפיוזים של מנשה, והוא מורה לאנשיו לתפוש את החוצפן. מי שנחלץ לסייע לישעיהו הוא עץ החרוב (חרובית, על פי המדרש), המסתיר את הנביא בתוך גזעו.
שמו של החרוב קשור, אולי, בצורת החרב של תרמילי הזרעים שלו. החרוב אינו נזכר בתנ"ך, אך יש הסבורים כי "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו", אמירה של ישעיהו בפרק א' בספרו, אמירה זו ניתן לפרש 'חרוב תאכלו', כלומר תרעבו ברעב עד כי כל מה שתמצאו לאכול יהיו חרובים עלובים. לענייננו פה נציין כי השם 'חרוב' רומז גם לחורבן שצופה ישעיהו לממלכת יהודה. יתכן שחז"ל הכירו קשרים אלה בין שמו של עץ החרוב לחורבן ולחרב, וכך נולד המדרש היפה הזה.
על מנשה נאמר בתנ"ך כי שפך דם הרבה מאד. המדרש מספר, כי זה היה דמו של ישעיהו. מנשה לא נרגע גם אחרי שהנביא נבלע בגזע החרובית, הביא חרשים (בעלי מלאכה, להם משורים ושאר כלי משחית), שניסרו את גזע החרוב, שהחל שותת דם, הוא דמו של ישעיהו.