אָמַר רַ' חָנֵי: לֹא יָדְעוּ חֲכָמִים מַהוּ סֵרוּגִין, חֲלוֹגְלוֹגוֹת וּמַטְאֲטֵא, וּמִי גָּדוֹל – בְּחָכְמָה אוֹ בְּשָׁנִים?
אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנִשְׁאַל בְּבֵית רַבִּי. בָּאוּ לְשָׁם. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: יִכָּנֵס פְּלוֹנִי תְּחִלָּה, יִכָּנֵס פְּלוֹנִי תְּחִלָּה!
יָצְאָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי. אָמְרָה לָהֶם: הִכָּנְסוּ לְשָׁנִים. הִתְחִילוּ נִכְנָסִים קְטָעִים קְטָעִים. אָמְרָה לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם נִכְנָסִים סֵרוּגִין סֵרוּגִין? הָיָה שָׁם בָּחוּר אֶחָד טָעוּן פַּרְפְּחִינִין, נָפְלוּ מִיָּדוֹ, אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר נִתְפַּזְּרוּ חֲלוֹגְלוֹגֶיךָ; הֲרֵינִי מְבִיאָה מַטְאֲטֵא – וְהֵבִיאָה מַכְבֶּדֶת.
(תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ב, הלכה ב)
סיפור קטן זה מצניע בתוכו ביקורת על עולמם של תלמידי חכמים.
במה עסוקים תלמידי החכמים שבסיפור? הם אינם יודעים פירושן של מילים, שהם מוצאים במשניות בהם הם עוסקים. כמו כן מטרידה אותם השאלה – מעלתו של מי גדולה יותר, של זה שקנה יותר חכמה, או של המבוגר יותר. הדרך היחידה שלהם להתגבר על אותו חוסר בידע היא ללכת אל הרב (רַבִּי הוא ר' יהודה הנשיא).
מה הבעיה? הבורות של אותם תלמידי חכמים נובעת מעובדה פשוטה: צר עולמם כעולמו של תלמיד חכם, המבלה את כל ימיו רק בתוך הבועה של בית המדרש. עובדות בסיסיות שיכולים היו ללמוד מהחיים – נסתרות מהם.
ובכניסתם לבית רַבִּי, שיש לו בודאי עניינים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם, כמו לחתום על המשנה, מקבלות כל שאלותיהם תשובות פשוטות, ומפי מי? מפי שפחתו של רבי.
המדרש אינו מספר על תגובתם של אותם תלמידים. השפחה מלמדת אותם אפילו בלי לדעת שהיא מלמדת. כך לומדים 'מהחיים'.
וכעת נלמד מעט עברית של אותם ימים רחוקים:
השפחה רואה לפניה חבורת תלמידים המשחקת משחקי כבוד (הם אומרים אחד לרעהו: 'תפאדל') ומוותרים איש לרעהו על זכות הכניסה. באומרה: ' הִכָּנְסוּ לְשָׁנִים' – היא מבהירה להם מהו הסדר המקובל, לפחות בבית רבי.
את המילה 'סֵרוּגִין' אנו דוקא מכירים, ועושים בה שימוש עד היום. ההגדרה המילונית המקובלת היא 'בדילוג, בהפסקות'. לדוגמה: את קבלת השבת אנו עושים לסירוגין – שבת אחת אצל הורי ושבת אחת אצל הורי רעייתי. כאשר שואלת השפחה: לָמָּה אַתֶּם נִכְנָסִים סֵרוּגִין סֵרוּגִין? – ברור להם, לתלמידים, שהמרחק שעשו בין אחד למשנהו (מאד מקובל במרכולים בימי הקורונה) הוא הסירוגין.
אחד מהתלמידים נשא עמו אגודת צמחים, שהמוכרת לו ולחבריו בשם 'פַּרְפְּחִינִין'. האגודה נשמטת מידיו ומתפזרת. מה אומרת לו השפחה? 'בָּחוּר, נִתְפַּזְּרוּ חֲלוֹגְלוֹגֶיךָ!'. לו היו התלמידים מעורים יותר בשפה המקומית של עירם, היו יודעים שחלוגלוגות ופרפחינין הם שני שמות לאותו הצמח. משיחה פשוטה עם שפחה בת עירם יכולים היו מזמן ללמוד זאת, ולא היה צורך להטריד את רבי בעניין זה. אגב, הרמב"ם מלמדנו, שחלוגלוגות הן מה שקרוי בערבית 'ריג'לה', הלא היא רגלת הגינה, צמח מוכר ושימושי.
ועוד למדו התלמידים תוך שמיעת דברי השפחה – כי המכבדת המוכרת להם נקראת בפי העם 'מטאטא'.
ואני חושב על תלמידי הישיבה העסוקים מרבית זמנם בפענוח טקסטים תלמודיים, בעוד שיכולים היו ללמוד כל כך הרבה לו היו מעורים במציאות העכשוית, בחיי העבודה, המסחר, התרבות והתקשורת של ימינו.