שָׁנוּ חֲכָמִים : שְׁלֹשָׁה קָפְצָה לָהֶם הָאָרֶץ, וְהִגִּיעוּ לִמְקוֹם חֶפְצָם בִּמְהֵרָה, בְּדֶרֶךְ נֵס: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ, וַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה. וּמְפָרְשִׁים: אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה - זוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם – שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן", לוֹמַר לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם יָצָא, וּבְאוֹתוֹ יוֹם בָּא, שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים נַעֲשִׂים לוֹ בִּזְכוּת אַבְרָהָם.. יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וְיֵלֵךְ חָרָנָה" (בְּרֵאשִׁית כח, י) וְנֶאֱמַר אַחַר כָּךְ (לִכְאוֹרָה אַחַר הֱיוֹתוֹ בְּחָרָן): "וְיִפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָּא הַשֶּׁמֶשׁ" (בְּרֵאשִׁית כח יא). וְכָךְ יֵשׁ לְהָבִין: כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְחָרָן, אָמַר יַעֲקֹב: אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי, וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ? רָצָה לַחֲזֹר. כֵּיוָן שֶׁהִרְהֵר בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר, קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. מִיָּד "וְיִפְגַּע בַּמָּקוֹם", שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ לְפֶתַע, וְהוּא לָשׁוֹן "פְּגִיעָה".
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
עבד אברהם, המתארח אצל לבן הארמי אחרי פגישתו עם רבקה על העין, מספר לו:
וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן, וָאֹמַר: יְהֹוָה, אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי, אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ, הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, וְאָמְרָה אֵלַי: גַּם אַתָּה שְׁתֵה, וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב - הִיא הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן אֲדֹנִי. (בראשית כ"ד, מ"ב).
וכתב רש"י "ואבא היום" – היום יצאתי, והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ.
זוהי 'קפיצת הדרך' – המקפיצה אותך מפה לשם בהרף עין. זו היתה קפיצת דרך מפוארת, שכן עבד אברהם הגיע אל בית לבן עם גמלים וכבודה רבה.
יעקב אבינו, על פי המדרש, כבר הגיע לחרן, כאשר עלה בו הספק, שמא דילג בדרך על מקום בו התפללו אבותיו בנדודיהם מחרן לארץ כנען. נעשה לו נס, 'קפצה לו הארץ', וחזר לבית אל במהירות הבזק, ורק אחרי שעצר שם ללון, שב חרנה. כל האגדה הזאת נועדה בסך הכל להסביר ניסוח לשוני קצת מסורבל של מסעו של יעקב מארץ כנען לחרן.
סיפור הצלתו של דוד המלך על ידי אבישי בן צרויה מופיע באותו פרק במסכת סנהדרין מעט לפני המדרש הזה, ונביא רק חלק מהסיפור:
אוֹתוֹ יוֹם לִפְנוֹת עֶרֶב שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָיָה חוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת בְּאַרְבָּעָה כַּדֵּי מַיִם. רְאֵה שָׁם כִּתְמֵי דָּם. יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: בָּאָה יוֹנָה וְטָרְפָה בִּכְנָפֶיהָ לְפָנָיו... לָמַד מִכָּאן, כִּי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר (בְּסַכָּנָה) נָתוּן. בָּא לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד וְלֹא מְצָאוֹ. הֵבִין שֶׁנֶּעֱלַם. אָמַר: שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ. בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מָה הַדִּין? הָלַךְ וְשָׁאַל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: מָה עוֹשִׂים בִּכְגוֹן זֶה? אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מֻתָּר. רָכַב עַל פִּרְדּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְעָמַד, וְהָלַךְ. קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ בְּנֵס, וְהִגִּיעַ בִּמְהֵרָה...
במאמר האצילות (נדפס בקובץ ישורון ח"ז) מסופר על אנשי קבלה, שהיו משתמשים בשמות הקדושים, והיו עושים ע"י זה קפיצת הדרך. ומסופר שם על החכם הגדול המקובל מנברונה שהעיד על רבו החסיד, ר' אלעזר מורמיש ז"ל, כי לעתים, כשהיה צריך להגיע למקום רחוק לצורך מצווה, היה רוכב בדמות ענן המוזמן לכך, והגיע אל המקום הרחוק ההוא, ומקיים מצוותו, וחוזר למקומו, ופעמים היה רוכב על בהמה כשאר בני אדם. פעם אחת נזדמנה לו מצוות ברית מילה במקום רחוק, ורכב על פי השבועה, כמשפטו המורגל אצלו, ושכח איזה דבר אחד מהשימוש הנצרך לאנשי החכמה הזאת, וּפְלָטוֹ הענן קרוב אל הארץ, ונעשה פיסח, צולע על ירכו, ולא נתרפא מאותו חולי בשום תחבושת בעולם עד יום מותו, והיתה מנוחתו כבוד.
מעשיה זו מנסה להתמודד עם שאלות מעשיות: האם נזקק אותו מקובל לאביזרים כלשהם כדי לבצע את קפיצת הדרך. התשובה מעניינת: הוא רכב על ענן, בדומה לאל שלנו, שאחד מכינוייו הקדומים היה 'רוכב ערבות'.
יהודה לייב גורדון, במאמרו 'קפיצת הדרך', מתייחס להמצאות הטכנולוגיות של התקופה המודרנית, שהחליפו את נסיעתם האיטית של בעלי העגלה ברכבות מהירות. הוא קורא להמצאות אלה 'קפיצת הדרך', וכך הוא אומר:
מִלִּבְנָה לְחַשְׁמֹנָה דֶּרֶךְ מֵאָה מִילִין, שֶׁהֵם כְּאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה פַּרְסָאוֹת, הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר בֵּין שְׁתֵּי עָרֵי הַקְּצָווֹת הָאֵלֶּה יְדוּעִים מִמַּסְּעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מִלִּבְנָה יָבוֹא הַנּוֹסֵעַ לְרִיסָהּ, מֵרִיסָהּ לִקְהֵלָתָה, מִקְּהֵלָתָה לְהַר-שֶׁפֶר, מַהֵר-שֶׁפֶר לַחֲרָדָה, מֵחֲרָדָה לְמַקְהֵלוֹת, מִמַּקְהֵלוֹת לְתַחַת, מִתַּחַת לְתֶרַח, מִתֶּרַח לְמִתְקָה וּמִשָּׁם לְחַשְׁמֹנָה. וְאוּלָם לֹא בָּאָרֶץ הַהִיא תְּבַקְּשׁוּ וְתִמְצְאוּ אֶת הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר בָּהּ יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים לִפְנִים, בְּהַמְטִיר ה' לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף וְהֵם הִתְאוֹנְנוּ וְיִנְהוּ אַחֲרֵי הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, כִּי אִם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ יוֹשְׁבִים אַחֵינוּ עַתָּה, אוֹכְלִים בְּצָלִים וְשׁוּמִים קִשֻּׁאִים וַאֲבַטִּיחִים כְּנַפְשָׁם שָׂבְעָם וּדְגַן שָׁמַיִם לֹא יִנָּתֵן לָמוֹ וְשַׂלְוִים מִן הַיָּם לֹא יָגֹזּוּ לָהֶם.עַתָּה בְּדוֹרֵנוּ זֶה, כְּשֶׁנִּגְלָה לַבְּרִיּוֹת סוֹד קִפּוּל הָאָרֶץ וּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ וְגִלְגּוּל מְחִלּוֹת, יַעֲשֶׂה הַנּוֹסֵעַ דַּרְכּוֹ זֹאת מִלִּבְנָה לְחַשְׁמֹנָה בְּרֶכֶב-בַּרְזֶל וְסוּסֵי-אֵשׁ בִּשְׁתַּיִם-שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.