הָרוֹאֶה אֻכְלוּסִין, אוֹמֵר: בָּרוּךְ חֲכַם הָרָזִים, שֶׁאֵין פַּרְצוּפוֹתֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וְאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זוֹ לָזוֹ. בֶּן זוֹמָא רָאָה אֻכְלוּסִין בְּהַר הַבַּיִת, וְאָמַר: בָּרוּךְ חֲכַם הָרָזִים, וּבָרוּךְ שֶׁבָּרָא כָּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי. כַּמָּה יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא טָעַם מִלֻּגְמָא אַחַת, עַד שֶׁחָרַשׁ, וְזָרַע, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה, וּבֵרֵר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה, וְאח"כ אָכַל; וַאֲנִי עוֹמֵד שַׁחֲרִית, וּמוֹצֵא כָּל אֵלּוּ לְפָנַי. כַּמָּה יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא לָבַשׁ חָלוּק אֶחָד, עַד שֶׁגָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּץ, וְצָבַע, וְטָוָה, וְאָרַג, וְתָפַר, וְאַחַ"כּ לָבַשׁ; וַאֲנִי עוֹמֵד שַׁחֲרִית, וּמוֹצֵא כָּל אֵלּוּ לְפָנַי. כַּמָּה אֻמָּנִיּוֹת שׁוֹקְדוֹת וּמַשְׁכִּימוֹת, וַאֲנִי עוֹמֵד שַׁחֲרִית, וּמוֹצֵא כָּל אֵלּוּ לְפָנַי. וְכֵן הָיָה בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב, מֶה הוּא אוֹמֵר? זָכוּר בַּעַל הַבַּיִת לְטוֹב! כַּמָּה מִינֵי יֵינוֹת הֵבִיא לְפָנֵינוּ? כַּמָּה מִינֵי גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנֵינוּ? כַּמָּה מִינֵי חֲשׁוּבוֹת הֵבִיא לְפָנֵינוּ? כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, לֹא עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אוֹרֵחַ רַע, מֶה הוּא אוֹמֵר? וְכִי מֶה אָכַלְתִּי? לֹא פַּת אַחַת אָכַלְתִּי, וְלֹא חֲתִיכָה אַחַת אָכַלְתִּי, לֹא כּוֹס אֶחָד שָׁתִיתִי? כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, לֹא עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? (אִיּוֹב לו) "זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ, אֲשֶׁר שׁוֹרְרוּ אֲנָשִׁים".
תוספתא ברכות
לכאורה לפנינו מקבץ אמירות של בן זומא, שאינן קשורות זו בזו, אך במחשבה שניה – יש חוט מקשר ביניהן. המשותף לכולן הוא הכרת הטוב על כך שאיש מאיתנו אינו בודד בעולמו, על כך שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו את כל הטוב, שהחברה האנושית מספקת לנו.
המדרש מתחיל בהסתכלות פילוסופית משהו של בן זומא על התקבצות המונית של יהודים בהר הבית. מסביב צפיפות, רעש ודחק. לא הכל נוח ונעים, אך בן זומא מתרגש ומתפעל מהשוני בין כל אדם לאדם. איש אינו דומה לרעהו, לא במראהו, ולא בדעותיו. מה שאינו נאמר כאן יתבהר בהמשך המדרש. דוקא שונותם של הבריות יש בה הפוטנציאל להעניק לנו את מה שאין בנו עצמנו. בתוך ההמון הזה נמצאים אנשים, שידיעותיהם ומשלח ידם, עיסוקיהם היומיומיים וקרבתם החברתית אלינו מעניקות לנו את הסביבה שלנו, שיש בה הרבה מעבר למה שאנו מסוגלים ליצור בעצמנו.
בן זומא חושב על אדם הראשון, שאיש לא היה שם לשרתו, והוא נאלץ לעשות הכל בכוחות עצמו – אפילו כדי להגיע ללחם אפוי או לבגד תפור, מה שאנו מקבלים כמובן מאליו. הלחם, שאנו קונים בפרוטות בשוק, הוא תולדת פעולותיהם של אנשים רבים, כמו האיכר, הטוחן והאופה. הבגד שאנו לובשים (גם אם הוא מתוצרת סין) – גם הוא מוצר סופי של שרשרת פעולות של בעלי מקצוע רבים, שאין אנו יודעים לעשות בעצמנו. מי שמצליח לשמר את המודעות הזאת לכל האנשים, שהיו מעורבים ביצור החפץ היומיומי, בו אנו משתמשים, יהיה לבו מלא הכרת תודה.
ומכאן לתודה על הכנסת אורחים. ישנם אורחים, הממעיטים בהערכת הטובה שמשפיע עליהם המארח. אחרים יכירו תודה על אותה הכנסת אורחים. באיזו גישה ננקוט - זה עניין של בחירה שלנו.
בברכת המזון אנו נוהגים להודות לאל על שהשביע אותנו, וכתוספת משנית – אנו מודים גם לעקרת הבית, שהכינה את המזון. בן זומא מזכיר לנו, שיש עוד הרבה אנשים להודות להם.