(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יַעֲקֹב, וַיִּרְבּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְיִהְיוּ לָעָם רַב. (ב) וַיְהִי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ אַחַת לְכֻלָּם בְּאַהֲבָתָם אִישׁ אֶת אָחִיו וּבְעֶזְרָם אִישׁ לְאָחִיו, וַיַּעַצְמוּ בִּמְאוֹד מְאוֹד.
(ג) וַיְחִי יוֹסֵף אַחֲרֵי אָבִיו עוֹד עֲשָׂרָה שְׁבוּעִים. (ד) וְלֹא הָיָה צַר לְיוֹסֵף וְלֹא אוּנָה לוֹ כָּל רַע בְּכָל יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר חַי אַחֲרֵי יַעֲקֹב אָבִיו. (ה) כִּי כָּל הַמִּצְרִים כִּבְּדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַיָּמִים אֲשֶׁר חַי יוֹסֵף.
(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. (ז) שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְעֶשֶׂר שָׁנִים עֶבֶד, וְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים יָשַׁב בְּבֵית הַסֹּהַר, וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שָׁפַט תַּחַת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. (ח) וַיָּמָת הוּא וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. (ט) וַיְצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוֹתָיו אִתָּם בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם. (י) וַיַּשְׁבַּע אוֹתָם עַל אוֹדוֹת עַצְמוֹתָיו, בְּיוֹדְעוֹ כִּי הַמִּצְרִים לֹא יוֹצִיאוּהוּ עוֹד לִקְבֹּר אוֹתוֹ בְּעֵת מוֹתוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. (יא) כִּי מָמַקְרוֹן מֶלֶךְ כְּנַעַן, הַמּוֹשֵׁל בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, נִלְחָם בָּעֵמֶק עִם מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַיָּמֶת אוֹתוֹ שָׁם, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי הַמִּצְרִים עַד שַׁעַר הָרִמּוֹן. (יב) וְלֹא יָכוֹל לָבוֹא שָׁמָּה, כִּי קָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, וַיְהִי עָצוּם מִמֶּנּוּ. (יג) וַיָּשׁוּב אַרְצָה כְּנַעַן, אַךְ שַׁעֲרֵי מִצְרַיִם סֻגְּרוּ, וְלֹא בָּא אִישׁ מִצְרַיְמָה.
[שְׁנַת 2242]
(יד) וַיָּמָת יוֹסֵף בַּיּוֹבֵל הַשִּׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים, בַּשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְכָל אֶחָיו מֵתוּ אַחֲרָיו.
[שְׁנַת 2263]
(טו) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם אֶת מֶלֶךְ כְּנַעַן בַּיּוֹבֵל הַשִּׁבְעָה וְאַרְבָּעִים, בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית.
(טז) וַיּוֹצִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עַצְמוֹת בְּנֵי יַעֲקֹב, לְבַד מֵעַצְמוֹת יוֹסֵף, וַיִּקְבְּרוּ אוֹתָם עַל הַשָּׂדֶה בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה עַל הָהָר. (יז) וְרַבִּים שָׁבוּ מִצְרַיְמָה, וּמְעַט מֵהֶם נִשְׁאֲרוּ עַל הַר חֶבְרוֹן, וְאָבִיךָ [עַמְרָם] נִשְׁאַר עִמָּהֶם.
[שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם]
(יח) וְיִגְבַּר מֶלֶךְ כְּנַעַן עַל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי מִצְרַיִם.
(יט) וַיַּחְשֹׁב [מֶלֶךְ מִצְרָיִם] מַחְשָׁבָה רָעָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעַנּוֹתָם. (כ) וַיֹּאמֶר אֶל אַנְשֵׁי מִצְרַיִם: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. (כא) הָבָה נִתְחַכְּמָה לָהֶם בְּטֶרֶם יַעַצְמוּ מְאֹד, וּנְעַנֶּה אוֹתָם בְּסִבְלוֹת עֲבָדִים בְּטֶרֶם תִּפֹּל עָלֵינוּ בֶּהָלָה, וּבְטֶרֶם יִלְחֲמוּ בָּנוּ. (כב) וְאִם לֹא, וְנוֹסְפוּ גַּם הֵם עַל שׂוֹנְאֵינוּ, וְעָלוּ מִן אַרְצֵנוּ, כִּי לִבָּם וּפְנֵיהֶם פּוֹנִים אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.
(כג) וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּוֹתָם בְּסִבְלוֹת עֲבָדִים, וַיִּבְנוּ עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. (כַּד) וַיִּבְנוּ אֶת כָּל הַחוֹמוֹת וְהַקִּירוֹת אֲשֶׁר נֶהֶרְסוּ בְּעָרֵי מִצְרַיִם, וַיִּלְחֲצוּ אוֹתָם בְּפֶרֶךְ. (כֹּה) וְכַאֲשֶׁר יַעֲנוּ אוֹתָם כֵּן יִרְבּוּ וְכֵן יִפְרֹצוּ, וְיַחְשְׁבוּ הַמִּצְרִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִטְמֵאִים.
ספר היובלים
ספר היובלים חוזר על הסיפור המוכר לנו כל כך מהתורה – סיפור הפיכת בני ישראל ממשפחה אחת גדולה לעם עצום ורב. אנו נתעניין בתוספות שמוסיף ספר היובלים, אלה שאינן מוכרות לנו מהסיפור המקראי.
מסתבר ששבגרסה זו מדובר בסיפור פוליטי מורכב יותר ממה שהמקרא 'חושף'. באותם ימים רחוקים היתה יריבות מדינית בין מצרים למעצמה צפונית, שספר היובלים קורא לה 'כנען', והיא משלה אפילו בארץ אשור. ספר היובלים אפילו נוקב בשם אחד ממלכי מדינה זו – ממקרון. אך מה הקשר בין מאבקים ענקיים אלה לבני ישראל?
יוסף, העומד למות, משביע את בניו לקבור אותו בארץ כנען, אך הדבר נמנע מהם. מדוע? המצרים סייעו ליוסף בזמנו להעלות את יעקב המת לארץ כנען ולערוך לו קבורה מפוארת. מה קרה כעת, משנפטר יוסף? ספר היובלים מספר לנו כי המאבק בין ממלכת מצרים לממלכת כנען הביא לכך, ששערי מצרים נסגרו - אין יוצא ואין בא, ומכאן ברור שחזרה על מבצע קבורת יעקב לא התאפשרה.
במהלך המלחמות בין מצרים לכנען היה רגע של ניצחון כנעני, ומלך כנען המית את מלך מצרים. זה גרם לכמה תוצאות: קם מלך חדש על מצרים, כזה שלא ידע את יוסף; בני ישראל לא היו יכולים לעזוב את מצרים; פרעה החדש חשד בבני ישראל, שהם מטפחים אוריינטציה 'כנענית', ועל כן ניסה לדכאם באמצעות שיעבוד קשה. וכך הגענו למצב החדש, שבו בני ישראל הפכו לעם עבדים, הכלוא בארץ מצרים, ואינו יכול להשתחרר – לא מעבדותו ולא מִגֵּרוּתוֹ במצרים.
ספר היובלים עוטף את הסיפור ההיסטוריוסופי שלו במעטפת של כרונולוגיה מדוייקת, כאילו הדברים קרו בדיוק כך, ובדיוק בשנים המצוינות. עם זאת, לנו ברור, שבדיוק כמו שמה שמסופר בתורה הוא סיפור – גם כאן יש לנו סיפור, אם כי מעט שונה.