מְסֻפָּר עַל כֹּחָם שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: ר' אָבָהוּ הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וְהָיוּ סוֹמְכִים אוֹתוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים. נִפְחַת (הִתְמוֹטֵט) בֵּית הַמֶּרְחָץ מִתַּחְתָּיו, וְנֶהֱרַס. הִזְדַּמֵּן לוֹ עַמּוּד, שֶׁעָמַד עָלָיו, עָלָה בְּעַצְמוֹ, וְהֶעֱלָה בְּיַחַד עִמּוֹ אֶת שְׁנֵיהֶם, שֶׁכָּל כָּךְ הָיָה גִּבּוֹר כֹּחַ.
כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מְסֻפָּר: ר' יוֹחָנָן הָיָה עוֹלֶה בְּמַדְרֵגוֹת, וְהָיוּ סוֹמְכִים אוֹתוֹ רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי. נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה שֶׁמִּתַּחְתָּיו. עָלָה, וְהֶעֱלָה אוֹתָם. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: וְכִי מֵאַחַר שֶׁכָּךְ, שֶׁאַתָּה חָזָק כָּל כָּךְ, לָמָּה צָרִיךְ לִסְמֹךְ אוֹתְךָ? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן אֶעֱשֶׂה, וְאוֹצִיא כֹּחִי עַתָּה, מָה אַנִּיחַ לְעֵת זְקֵנָה?
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
תדמיתו של הרב כאיש רזה ושדוף, שכוחו אינו במותניו דווקא, נשברת לפעמים בזכות סיפורים כאלה, וייזכר לטוב ריש לקיש, שבעברו היה בריון גדול. על כמה מהרבנים הלכו סיפורים פנטסטיים על יכולות ריקוד או ג'אגלינג, אותן הפגינו בשמחת בית השואבה או בחתונות. אך נשוב לענייננו – כוחם הפיסי של רבנים.
ר' אבהו, שהיה איש מכובד מאד בעירו קיסריה, נהג ללכת אל בית המרחץ, כשהוא מלווה בשני עבדים. אולי לשם כבוד, ואולי כדי למנוע החלקה על רצפה רטובה, היו השניים סומכים אותו בהליכתו. האגדה מספרת, שפעם אחת התמוטטה הרצפה שתחתיו. מי שמכיר את מבנה בתי המרחץ העתיקים, יודע, כי מתחת לרצפה, עליה התהלכו האנשים, היה חלל שבו הובערה אש, שהזרימה אויר חם כלפי מעלה. אם כן, אחת המרצפות שמעל חלל זה נשמטה, ור' אבהו נפל כלפי מטה, כששני עבדיו נופלים אתו. את רצפת בית המרחץ תמכו עמודים. ר' אבהו הצליח לעלות על אחד מהם, התייצב, הושיט ידיו אל שני העבדים, ובכוחו הגדול מְשָׁכָם כלפי מעלה. זה היה צריך להתרחש במהירות הבזק, שכן אותו חלל שלתוכו נפלו השלושה היה לבטח לוהט!
סיפור דומה מיוחס לר' יוחנן, מורהו מטבריה של ר' אבהו. בעלייתו במדרגות סמכו אותו שניים מתלמידיו, וכאשר נשברה תחת רגליהם אחת המדרגות, היה דווקא ר' יוחנן מי שהצליח לייצב עצמו על מדרגה אחרת, ולמשוך אחריו את שני התלמידים. הדבר הפליא את התלמידים האחרים, שנכחו באירוע, והם שאלו את השאלה המתבקשת מאליה: אם אתה כל כך חזק, מדוע צריך לסמוך אותך בעלייתך במדרגות? ר' יוחנן שלף תשובה מתחכמת, ואמר להם, שאת הכוח הוא שומר לעת זקנה – אז יזדקק לו. הדבר מזכיר לי את מיקי, שכני מירושלים של ימי ילדותי, שהשאיל לי את משאבת האופניים שלו (אביזר יקר ערך באותם הימים), וביקש ממני לא לבזבז יותר מדי אוויר...