"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" (מִשְׁלֵי כ"ד) - מָה הַשָּׂדֶה הַזֹּאת, אִם אֵין אָדָם חֹרְשָׁה וְזוֹרְעָהּ הִיא מַעֲלָה לֵהּ כֻּלָּהּ קוֹצִים וְדַרְדָּרִים; "וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" - מָה הַכֶּרֶם הַזֶּה, אֵין אָדָם מְעַדְּרוֹ וּמְנַכְּשׁוֹ - הוּא מַעֲלֶה עֲשָׂבִים; כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם, אִם אֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה, סוֹפוֹ לִהְיוֹת מְבַקֵּשׁ רֹאשׁ הַפֶּרֶק וְאֵינוֹ מוֹצֵא, רֹאשׁ הַמַּסֶּכְתָּא וְאֵינוֹ מוֹצֵא. "וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (מִשְׁלֵי כ"ד) - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁפָּרַץ גְדַרָה שֶׁל תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נִכְנָסִין וּמוֹצְאִין חַדְרֵי לֵב פִּנּוּיָן, הֵן נִכְנָסִין וּשְׁרוּיָן בְּתוֹכוֹ, וְאֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בָּהֶן, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהוֹצִיאָם מִתּוֹכוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וּמָצָא שָׁם טְרַקְלִין וַחֲדָרִים גְּדוֹלִים, נִכְנָס וְשׁוֹרֶה בְּתוֹכָן; כָּךְ יֵצֶר הָרֵעַ, אִם אֵין מוֹצֵא דִבְרֵי תוֹרָה, שׁוֹלֵט בֵּינֵיהֶן, וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִתּוֹכוֹ.
מדרש משלי
המקור בספר משלי עוסק בעצלות של ממש. הנה הקטע השלם:
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה, וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר: מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.
בעל שדה או כרם, המזניח את עבודות השדה, אל לו לצפות ליבולים מוצלחים, גם אם בגידולי בעל מדובר. ניכוש העשבים והקוצים מותיר יותר מים לגידולי הירק או הפרי, וגם מקל על התנועה בשדה בזמן אסיף היבול. תיקון גדר האבן המקיפה את השדה מונע חדירה של בעלי חיים ואכילה של היבולים. עבור מחבר ספר משלי הסיבה היחידה שהוא יכול למצוא למצב המוזנח של השדה היא עצלות בעל השדה. אנו יודעים כי בצורת או התייבשות מקור המים, מחלה או מלחמה – כל אלה יכולים גם הם להיות סיבה למצב העגום הזה. המלצתו של ספר משלי ברורה – "מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב".
אגב, 'ישיבה בחיבוק ידיים', שמקורה בקטע זה מספר משלי, היא עדיין ניב שימושי בשפה העברית. אני נוהג לחבק ידיים כשאני צופה בטלוויזיה או מקשיב לשיעור, אבל לפני שנים רבות טיפחתי מטע מנגו, ואיני זוכר עצמי מחבק ידיים באמצע יום העבודה.
כמובן, אפשר להבין את הקטע על שדה האיש העצל כמשל לאנשים עצלים בכל תחומי החיים. חז"ל הולכים צעד נוסף ומרחיבים את חלות המשל גם על לימוד תורה, וכך הם אומרים, אם נתרגם את דבריהם למילים שלנו:
תלמיד חכם אינו יכול להסתפק בהקשבה לדברי חכמים אחרים. הנמשל לניכוש העשבים ולתיקון הפרצות בגדר הוא להיות 'נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה', כלומר לשלב את מה שלמד הרגע בדיאלוג לימודי עם תלמידים אחרים. דיאלוג כזה מפתח את הנושא ומעמיק גם את הזיכרון וגם את ההבנה שלו. דיון בין חכמים מחייב אותם לשוב אל הטקסט, לקרוא אותו פעם נוספת כדי לצטטו במדויק, וכך רוכש התלמיד החכם גם בקיאות ושליטה בחומר הנלמד. אגב, המשפט 'סוֹפוֹ לִהְיוֹת מְבַקֵּשׁ רֹאשׁ הַפֶּרֶק וְאֵינוֹ מוֹצֵא, רֹאשׁ הַמַּסֶּכְתָּא וְאֵינוֹ מוֹצֵא' מעיד על כך, שבזמן חיבור המדרש הזה היו לא רק דברי התורה כתובים, אלא גם המסכתות המשנאיות.
גדר האבנים הפרוצה של השדה נמשלת, על פי דברי ר' יוחנן לגדרה של תורה שנפרץ. יתכן שכוונתו לכך, שעצם העיסוק בדברי התורה והעלאת השאלות, התמיהות והקושיות עליהן פותחות פתח לכניסה של דברים חדשים. עד כאן זה טוב, או לפחות נייטרלי. וכעת, אם אין בעל השדה שומר על הפרצה בגדר, אם אין התלמיד החכם נותן דעתו למה ש'נכנס פנימה' – הפתח הזה יכול להתמלא בדברי הבל או, ר"ל, בדברי כפירה. בלב יש חדרים, ואם הם פנויים, הם יתמלאו במה שיבוא קודם. יצר הרע מחפש הזדמנויות כאלה, והוא חודר פנימה אל אותם חדרי הלב, וממלא אותם. בחינה זהירה של מה שאתה מכניס פנימה תסנן מתוך כל מה שמבקש להיכנס את החומר הטוב.
אלה חלק מעקרונותיה של מה שקרוי בלשון המחנכים 'למידה קונסטרוקטיבית': יש לך ידע קודם, הכולל גם תפיסות, גישות ואמונות. אתה פנוי להכניס ידע חדש, אך אתה בוחן, מסנן, מעריך ומחליט מה יוכנס. את החומר החדש אתה מטמיע בתוך הידע שהיה לך מקודם, וכך מתעשר גוף הידע שלך. הטמעתו מתחזקת על ידי עשיית שימוש בו, בדיון עם עמיתים או בהפעלת ידע זה בחיי המעשה. מודל הלמידה הקונסטרוקטיבית שונה מאד מהמודל הפשטני של יציקת ידע חדש למוחו של התלמיד. קניית הידע של התלמיד מתבצעת ומצליחה רק אם התלמיד יוזם ופעיל בכל שלבי הלמידה.
היחס של חז"ל אל יצר הרע הוא, כמובן, אנכרוניסטי לתקופתנו. יצר הרע אצל חז"ל הוא מין שד פעיל. הוא מחפש כיצד להיכנס אל תוכך, ואם הצליח – שוב לא תוכל להוציאו משם. את הרעיון הזה אנחנו דוחים. גם שטויות שקלטנו ניתן לנכש החוצה בכל עת.