לִפְעָמִים מַטְעֶה היצה"ר (היצר הרע) לָאָדָם, וְאוֹמֵר לוֹ, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה גְּדוֹלָה, אע"פ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא, אוֹ שֶׁאֵינָהּ עֲבֵרָה כְּלָל. וְכַוָּנָתוֹ שֶׁיְּהֵא הָאָדָם בְּעַצְבוּת, וּמִכֹּחַ זֶה יְבֻטַּל בְּעַצְבוּתוֹ מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא ית' (יתברך), וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהָבִין הָרַמָּאוּת הַזֶּה, וְיֹאמַר להיצה"ר: אֵינִי מַשְׁגִּיחַ עַל הַחֻמְרָא שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכַּוָּנָתְךָ לְבַטְלָנֵי מֵעֲבוֹדָתוֹ יתב', וְשֶׁקֶר אַתָּה דּוֹבֵר. וְגַם אִם הוּא בֶּאֱמֶת קְצָת חֵטְא, יוֹתֵר יִהְיֶה נַחַת רוּחַ לְבוֹרְאִי, שֶׁלֹּא אַשְׁגִּיחַ עַל הַחֻמְרָא, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי, לִגְרֹם לִי עַצְבוּת בַּעֲבוֹדָתוֹ. אַדְּרַבָּא, אֶעֱבֹד אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה, כִּי זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל, כִּי אֵין כַּוָּנָתִי בַּעֲבוֹדָה לְצֹרֶךְ עַצְמִי - רַק לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרָךְ, וא"כ, אַף שֶׁלֹּא אַשְׁגִּיחַ עַל הַחֻמְרָא שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, לֹא יַקְפִּיד הַבּוֹרֵא עָלַי, כִּי כָּל עִקָּר שֶׁאֵינִי מַשְׁגִּיחַ הוּא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא אֲבַטֵּל מֵעֲבוֹדָתוֹ ית', וְאֵיךְ אֲבַטֵּל מֵעֲבוֹדָתוֹ אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד? וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא ית', שֶׁיִּזָּהֵר מֵעַצְבוּת כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל.
הַבְּכִיָּה הוּא רָעָה מְאֹד, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹד בְּשִׂמְחָה. רַק אִם הַבְּכִיָּה הוּא מֵחֲמַת שִׂמְחָה. אָז טוֹבָה הוּא מְאֹד.
וְאַל יַרְבֶּה בְּדִקְדּוּקִים יְתֵרִים בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה, שֶׁזֶּה כַּוָּנַת היצה"ר, לַעֲשׂוֹת לְאָדָם מוֹרָא, שֶׁמָּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְּדָבָר זֶה, כְּדֵי לְהָבִיא אוֹתוֹ לְעַצְבוּת. וְעַצְבוּת הִיא מְנִיעָה גְּדוֹלָה לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא ית', וַאֲפִילוּ נִכְשַׁל בַּעֲבֵרָה, לֹא יַרְבֶּה בְּעַצְבוּת, שֶׁיְּבֻטַּל הָעֲבוֹדָה. רַק שֶׁיֵּעָצֵב עַל הָעֲבֵרָה, וְיַחֲזֹר לִשְׂמֹחַ בְּהַבּוֹרֵא ית', כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְחָרֵט בַּחֲרָטָה גְּמוּרָה, וּבְדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְכִסְלָתוֹ בְּשׁוּם פַּעַם, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי, שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדָבָר אֶחָד מֵחֲמַת מְנִיעוֹת הַרְבֵּה, לֹא יִהְיֶה עָצֵב, וְיַחְשֹׁב שֶׁהַבּוֹרֵא ית' בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת מִן הַמֻּבְחָר, רַק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל. וִיחַזֵּק עַצְמוֹ לִשְׂמֹחַ בְּהַבּוֹרֵא ית', וכמ"ש "עֵת לַעֲשׂוֹת לַד', הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", שֶׁפְּעָמִים יֵשׁ מִצְוָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קְצָת נִדְנוּד עֲבֵרָה. אַל יַשְׁגִּיחַ עַל היצה"ר, שֶׁרוֹצֶה לְבַטְּלוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה, וְיֹאמַר לַיֵּצֶר: הֲלֹא אֵין כַּוָּנָתִי בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה, רַק אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְהַבּוֹרֵא ית' בְּמִצְוָה זוֹ. וּבָזֶה יִסְתַּלֵּק היצה"ר מִמֶּנּוּ, בעז"ה, אֲבָל מ"מ צָרִיךְ לְהַבְחִין בְּשִׂכְלוֹ, אִם יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אִם לֹא. וְכָל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי הֵם כְּלָלִים גְּדוֹלִים וְנֶחְמָדִים מִפָּז רָב. כָּל דָּבָר וְדָבָר הוּא כְּלָל גָּדוֹל.
מתוך צוואת הריב"ש
הריב"ש, הלא הוא הבעל-שם-טוב, כמעט ולא השאיר אחריו דברים כתובים. רוב דבריו הועלו על הכתב על ידי תלמידיו לאחר פטירתו, וזה כולל גם את צוואתו זו, שנכתבה, ככל הנראה, ע"י ר' ישעיה מיאנוב, והורחבה מאוחר יותר ע"י ר' דב בער ממזריטש.
אכן, כמו שכתוב בסוף הפסקה המופיעה כאן, יש בצוואה 'כְּלָלִים גְּדוֹלִים וְנֶחְמָדִים מִפָּז רָב'. הקטע שמובא כאן עוסק בחשיבות עבודת האל בשמחה, המבוססת, בין השאר על הפסוק "עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק'). מה הקשר בין עבודת האל לשמחה, והאם אי אפשר לעבוד את האל מתוך רגש רציני, ואולי אפילו מתוך עצבות? השמחה שלנו אומרת לאל כי מה שברא בעולמו גורם לנו אושר, כי העולם טוב בעינינו, וזה עושה לאלוהים נחת-רוח. אם כן, השמחה היא מרכיב יסודי בעבודת האל.
לפעמים אנו נוטים לחשוב, שרגשות כמו עצב ושמחה משתלטים עלינו מבחוץ, וכי אין לנו שליטה עליהם. הבעש"ט חשב אחרת. אם עבודת האל בשמחה היא מצווה גדולה מאד, הרי שיכול אדם לפעול למען יהיה בשמחה תמיד, כמו שאמר פעם אחד העסקנים הציוניים: מוכרחים להיות שמח! היפוכה של השמחה היא העצבות, והיא מניעה גדולה לעבודת האל (מניעה במובן של מונעת).
ומהיכן מגיעה העצבות? היא פרי מעלליו של יצר הרע, אותו יצור דמיוני חיצוני לנו, שנולד כבר בתרבות חז"ל, ואותו קל להאשים בכל הנפילות המוסריות שלנו. יש לו, ליצר הרע, טכניקות לעורר בנו את העצבות, ואחת מהן היא המחשבה, שמא עברנו עבירה חמורה במיוחד. אדם מועד לעשות מדי פעם עבירה, ובדרך כלל מדובר בעבירה קטנה, עבירה שיש בה רק 'נדנוד עבירה', מה שהבעש"ט קורא לה 'חומרא בעלמא'. אבל יצר הרע מוליד בנו את הספק שמא עברנו עבירה חמורה במיוחד, מה שמעורר בנו את העצבות.
תחילת התיקון של המצב המעציב הזה היא הבנתו של האדם, שיצר הרע עשה פה מעשה רמאות. הצעד הבא הוא לדבר ישירות עם יצר הרע, ולומר לו שגילינו את מזימתו, וכי אנו יודעים, שמה שהוא רוצה להשיג זו המניעה בעבודת השם. את הנוק-אאוט יכניס האדם ליצר הרע, כשיאמר לו, שאלוהים אוהב אותו, את האדם, וכי הוא יסלח לו על העבירה הקלה שעבר, שכן חשוב לו הרבה יותר ליהנות מעבודת האדם את האל בשמחה. וכך, במקום שיצר הרע ילחש על אוזנו של אלוהים את דיבתו של האדם, האדם ואלוהים יתאחדו בברית, שליצר הרע לא תהיה אפשרות לנתקה.
כאן מוסיף הבעש"ט הערה לגבי הבכי. לכאורה צריך היה לפסול את הבכי כפעולה המלווה את עבודת האל מצד האדם, שכן הבכי מבטא עצבות; אך מיד נזכר הבעש"ט, כי יש גם בכי אחר, בכי מתוך שמחה נרגשת במיוחד, ובכי זה 'טובה הוא מאד'.
ועוד, מוסיף הבעש"ט, יש להיזהר מגישה דקדקנית, אולי פוריטנית, כלפי קיום מצוות וכלפי עבירות של אי-קיום מצוות. כשהאדם מדקדק יתר על המידה, הוא עלול לפתח ספק או חשש, שמא עבר עבירה, מה שיביא אותו לעצבות, וההמשך ברור...
ואפילו אם גילה האדם, שנכשל בעבירה כלשהי, ממליץ לו הבעש"ט להביע צער וחרטה על הדבר, ומייד להדליק את סוויץ' השמחה ולשוב לעבודת הבורא. זו אינה התעלמות מהעבירה שעשינו, כי אם מאמץ מיוחד לשוב לעבודת השם, ולמען זה 'מוכרחים להיות שמח'!
לקראת סופו של הקטע מופיעה אמירה מעניינת נוספת, והיא שעבודת האל עושה לו, לאל, נחת רוח, וכי אם יָבִין יצר הרע, שאנו 'על זה' כל העת, הוא פשוט יסתלק לו ויעזוב אותנו במנוחה.