... וַיִּקָּחֵנִי וַיְבִיאֵנִי אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יוֹצֵא הַשֶּׁמֶשׁ. וַיַּרְאֵנִי רֶכֶב, אֲשֶׁר לוֹ אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים, וְאֵשׁ יוֹצֵאת מִתַּחְתָּיו, וּבָרֶכֶב יוֹשֵׁב אִישׁ נוֹשֵׂא עֲטֶרֶת אֵשׁ. אַרְבָּעִים מַלְאָכִים נוֹהֲגִים אֶת הָרֶכֶב. וְהִנֵּה עוֹף מְשׁוֹטֵט לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְהוּא כְּתִשְׁעָה הָרִים. וָאוֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ: מָה הָעוֹף הַזֶּה? וְיֹאמַר אֵלַי: שׁוֹמֵר הוּא לַתֵּבֵל. וָאוֹמַר: אֵיךְ הוּא שׁוֹמֵר הַתֵּבֵל? הַגִּידָה נָא לִי! וְיֹאמַר הַמַּלְאָךְ: הָעוֹף הַזֶּה מְשׁוֹטֵט לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וּפוֹרֵשׁ כְּנָפָיו, וּמְקַבֵּל אֶת קַוֵּי אִשּׁוֹ, וְלוּלֵא קִבְּלָם, כִּי עַתָּה לֹא נִמְלַט זֶרַע הָאָדָם וְלֹא כֹּל נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ אֱלֹהִים צִוָּה אֶת הָעוֹף עַל זֹאת. וַיִּפְרֹשׂ כְּנָפָיו, וְאֵרֶא עַל כְּנַף יְמִינוֹ אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת עַד מְאֹד בִּמְקוֹם גֹּרֶן, הַמֵּכִיל אַרְבַּעַת אֲלָפִים סְאָה, וְהָאוֹתִיּוֹת אוֹתִיּוֹת זָהָב. וְיֹאמַר אֵלַי הַמַּלְאָךְ: קְרָא נָא זֶה! וְאֶקְרָא לֵאמֹר: לֹא הָאָרֶץ יְלָדַתְנִי, וְלֹא הַשָּׁמַיִם יְלָדוּנִי, כִּי אִם כַּנְפֵי הַשָּׁמַיִם יְלָדוּנִי. וָאוֹמַר: אֲדוֹנִי, מָה הָעוֹף הַזֶּה, וּמַה שְׁמוֹ? וְיֹאמַר אֵלַי הַמַּלְאָךְ: חוֹל נִקְרָא שְׁמוֹ. וָאוֹמַר: מָה מַאֲכָלוֹ? וְיֹאמַר אֵלַי: מָן הַשָּׁמַיִם וְטַל הָאָרֶץ. וָאוֹמַר: הַמּוֹצִיא הָעוֹף צֵאָה? וְיֹאמַר אֵלַי: מוֹצִיא הוּא תּוֹלָע, וּמִצֹּאַת הַתּוֹלָע צוֹמֵחַ הַקִּנָּמוֹן, אֲשֶׁר יֵשׁ חֵפֶץ בּוֹ לַמְּלָכִים וְלַמּוֹשְׁלִים, וְעַתָּה חַכֵּה וְרָאִיתָ אֶת כְּבוֹד אֱלֹהִים! וּכְדַבְּרוֹ, וְהֵנָּה קוֹל כְּקוֹל רַעַם, וְיִתְגַּעֵשׁ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַדְנוּ עָלָיו, וְאֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְאָךְ: אֲדֹנִי, מָה הַקּוֹל הַזֶּה? וְיֹאמַר אֵלַי הַמַּלְאָךְ: הֵנָּה עַתָּה פּוֹתְחִים הַמַּלְאָכִים אֶת שְׁלָשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם, וְיִפָּרֵד הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. וְהֵנָּה קוֹל יוֹצֵא וְאוֹמֵר: נוֹתֵן הָאוֹר, תֵּן אוֹרָה לָעוֹלָם! וָאֶשְׁמַע אֶת רַעַשׁ הָעוֹף, וָאוֹמַר: אֲדֹנִי, מָה הָרַעַשׁ הַזֶּה? וְיֹאמַר: הוּא הַמְּעוֹרֵר אֶת הַתַּרְנְגוֹלִים עַל הָאָרֶץ, כִּי כְּבַעֲלֵי פִּיפִיּוֹת כֵּן הַתַּרְנְגוֹל, מַגִּיד דָּבָר לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, לְאִישׁ וְאִישׁ כִּלְשׁוֹנוֹ. כִּי הַמַּלְאָכִים מְכִינִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא...
(חזון ברוך ב')
הספר החיצוני 'חזון ברוך ב'', אשר נכתב בסביבות המאה השניה לספ', מתאר חזיון לילה או חלום של ברוך בן נריה, סופרו של הנביא ירמיהו. בחזון הלילה שלו נלקח ברוך על ידי מלאך אלהים אל השמים, ושם הוא צופה במראות, שבני תמותה אינם מורגלים בהם. בקטע הנבחר כאן חוזה ברוך במקום ממנו יוצא השמש למסע היומי שלו סביב הארץ. לשמש מרכבה בת ארבעה אופנים (לא רכב ארבע על ארבע...) ואיש יושב בה, כשלראשו עטרת אש. את עוצמת הרכב הזה אין מודדים בכוחות סוס, אלא בכוחות מלאך, שכן 40 מלאכים נוהגים בה. עוצמת האור והחום של השמש כה רבה, שכדי שלא תשרוף את עולמנו, עף לפניה עוף החול האגדי (הפניקס), שגודלו כתשעה הרים, והוא פורש את כנפיו כדי למסך את חום השמש. על כנפיו העצומות כתוב באותיות זהב, כי כנפי השמים הם שילדו אותו. הוא ניזון ממן השמים ומטל הארץ, הידוע במסורתנו כמחיה מתים, ולשאלתו המודאגת של ברוך לגבי ההפרשות של עוף החולף מרגיע אותו המלאך. הוא מפריש קינמון, שהוא צמח בושם יוקרתי במיוחד.
אבל כל המראה הזה הוא רק הפרומו להופעת כבוד אלהים בכבודו ובעצמו. לקול רעם גדול פותחים המלאכים את 365 שערי השמים, והאור מציץ ובוקע. רעש העוף, עוף החול, מעורר את התרנגולים יושבי הארץ למלאכת יומם, והם השעון המעורר של העת העתיקה. אז אם לא שאלתם את עצמכם מי מעיר את התרנגולים, הנה לכם התשובה. יפה חלם ברוך בן נריה, שהתרנגולים מעירים כל עם בשפתו שלו. התרנגולים של תקופת בית שני קראו, ככל הנראה, בארמית. אל תזלזלו בתרנגולים! מעבר לידע הלשוני המגוון שלהם, מסתבר שהם עושים מלאכת קודש בהדרכה שמימית.
אחד הספרים החביבים עלי הוא 'בינת השכוי' של אביגדור דגן. כך פותח פֶּדְרוֹ, תרנגולו האהוב של הרופא הכפרי, את הבוקר:
"נִצָּחוֹן, נִצָּחוֹן!", כָּךְ מֵעִיר אוֹתִי פֶּדְרוֹ בֹּקֶר-בֹּקֶר. כְּבָרָק הוּא פּוֹלֵשׁ אֶת הַלַּיְלָה. כְּתוֹקֵעַ בְּקֶרֶן-הַצַּיָּדִים הַקּוֹרֵא לְהִתְקַדְּמוּת מְרִיעָה חֲצוֹצְרַת צְרִיחָתוֹ הַנּוֹקֶבֶת. "נִצָּחוֹן, נִצָּחוֹן!" הִיא הַכְרָזָתוֹ, שֶׁאָבִי שׁוֹמְעָהּ בְּעוֹדִי מְלֻפָּף בְּקוּרֵי הָעַכָּבִישׁ שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי הָאַחֲרוֹנִים עִם הַנֵּץ הַחַמָּה. כְּשֶׁאֲנִי מֵקִיץ, רוֹאוֹת עֵינַי לִפְנֵי הַכֹּל אֶת צְלָלִיתוֹ הַכֵּהֶה מֻתְוָה עַל הַשָּׁמַיִם הַמַּוְרִידִים מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנִי. הוּא זָקוּף עַל-גַּבֵּי הַגָּדֵר, פְּשׂוּק-רַגְלַיִם כְּלוֹחֵם עַל-גַּבֵּי הַמִּתְרָס, מֵנִיף כִּמְנַצֵּחַ אֶת דֶּגֶל זְנָבוֹ.
הַצֶּדֶף הַכָּסוּף שֶׁל הַשַּׁחַר קָרֵב עַל הָעֵשֶׂב הַטָּלוּל שֶׁבַּשָּׂדוֹת וּמְלַטֵּף אֶת הַגַּגּוֹת הַיְּשָׁנִים שֶׁל הַבָּתִּים הַנְּמוּכִים. חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה פָּקְדָה בֵּינְתַיִם לָסֶגֶת, וְצִבְאוֹת הָאוֹר הוֹדְפִים אוֹתָהּ עַל-פְּנֵי הַחֲזִית כֻּלָּהּ. כְּשֶׁאֲנִי קָם וְנִגַּשׁ לַחַלּוֹן כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת רֵאוֹתַי אֲוִיר בֹּקֶר רַעֲנָן שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ אֲדָמָה, פֶּדְרוֹ, הָעוֹמֵד עַתָּה בִּמְלוֹא זָהֳרָם שֶׁל צְבָעָיו הָעַתִּירִים, מְנַפֵּחַ אֶת חָזֵהוּ, כְּאִלּוּ הוּא הַמֵּרִים אֶת כָּל כֹּבֶד כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ הַזָּהֹב גָּבוֹהַּ מֵעַל לָאֹפֶק. וְהַשֶּׁמֶשׁ, כְּאוֹמֶרֶת לְשַׁלֵּם לוֹ תְּמוּרַת מַאֲמַצָּיו, זוֹרָה זַהֲרוּרֵי-זָהָב עַל מֶשִׁי נוֹצוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת וְהַכְּחֻלּוֹת וְהָאֲדֻמּוֹת וְהַחוּמוֹת.
"נִצָּחוֹן!" שָׁב וְקוֹרֵא פֶּדְרוֹ. ''נִצָּחוֹן!" וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתִי לְיַד הַחַלּוֹן. הֲרֵהוּ מְנַתֵּר מִיָּד מִן הַגָּדֵר וְעָף אֵלַי.