קוּשְׁטָא, עִיר הָאֱמֶת

כֵּיוָן שֶׁדֻּבַּר בְּהֶעְדֵּר הָאֱמֶת, מְבִיאִים דְּבָרִים שֶׁאָמַר רָבָא: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי אֵין אֱמֶת בָּעוֹלָם, שֶׁאֵין מָקוֹם שֶׁיְּדַבְּרוּ בּוֹ תָּמִיד אֱמֶת. אָמַר לִי אֶחָד הַחֲכָמִים וְרַב טָבוֹת שְׁמוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁרַב טַבְיּוּמִי שְׁמוֹ, וְהוּא הָיָה אָדָם יָשָׁר כָּל כָּךְ, שֶׁאִם הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶת כָּל חֲלַל הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְסִפֵּר לִי: פַּעַם אַחַת הִזְדַּמַּנְתִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְקוּשְׁטָא ("אֱמֶת") שְׁמוֹ, וְלֹא הָיוּ מְשַׁנִּים בְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁהָיוּ מַקְפִּידִים לוֹמַר רַק אֱמֶת, וְלֹא הָיָה מֵת אָדָם מִשָּׁם בְּלֹא זְמַנּוֹ. נָשָׂאתִי אִשָּׁה מִבֵּינֵיהֶם, וְהָיוּ לִי שְׁנֵי בָּנִים מִמֶּנָּה.

יוֹם אֶחָד יָשְׁבָה אִשְׁתּוֹ, וְחָפְפָה אֶת רֹאשָׁהּ. בָּאָה שְׁכֶנְתָּהּ, וְדָפְקָה בַּדֶּלֶת לְהִכָּנֵס. סָבַר: לֹא דֶּרֶךְ אֶרֶץ זֶה לְסַפֵּר לָהּ, שֶׁאִשְׁתּוֹ רוֹחֶצֶת עַצְמָהּ, וְאָמַר לָהּ: אֵינֶנָּה כָּאן, וְכֵיוָן שֶׁשִּׁנָּה בְּדִבּוּרוֹ, מֵתוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים. בָּאוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֵלָיו, וְאָמְרוּ לוֹ: מָה זֶה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁשִּׁנִּיתִי בְּדִבּוּרִי מִפְּנֵי הַנִּימוּס. אָמְרוּ לוֹ: בְּמָטוּתָא מִמְּךָ, צֵא מִמְּקוֹמֵנוּ, וְאַל תְּגָרֶה אֶת הַמָּוֶת בְּאוֹתָם אֲנָשִׁים, כְּלוֹמַר, אַל תָּבִיא עָלֵינוּ מִיתָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ.

בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ

אמירת אמת היא ערך מוסרי גבוה מאד. נזקיה של תרבות, בה משקרים אנשים לזולתם על ימין ועל שמאל, רבים הם, ודורנו מכיר את התופעה, וסובל ממנה קשות. כמו כל ערך מוסרי, ישנם מצבים בהם ערך מתנגש בערך אחר, והשאלה היא עד כמה אמורים אנו להרחיק לכת ולהקפיד על אמירת אמת.

רבא מרחיק עדותו לעיר דמיונית, ושמה קושטא (אמת). זו אינה איסטנבול, ככל הידוע לנו, אלא עיר מטאפורית, בדומה לחלם של מעשיות היהודים ממזרח אירופה. בקושטא מדברים הכל אמת, ורק אמת. ערך האמת מתגבר על כל ערך אחר בכל מצב. יהודי קושטא הטמיעו את אמירת האמת במנטליות הבסיסית שלהם, ופשוט אין מצב, בו יתפשרו מעט על ערך זה. לתרבות מוסרית גבוהה כזאת מעניק הבורא גמול מיוחד, ואנשי קושטא לעולם אינם מתים קודם זמנם.

רב טביומי מחזק את הפנטסיה הזאת בסיפורו האישי. הוא ביקר שם, בקושטא, ואף זכה לשאת לאשה אחת מבנות המקום. רב טביומי עצמו התיישב לזמן מה בקושטא. מצע גידולו המוסרי היה מגוון יותר מזה של בני העיר המיוחדת הזאת, ועל כן התנגש ערך האמת בחייו מדי פעם בערכים אחרים, שהיו חשובים לו מאד.

ויהי היום, ואשתו היקרה חופפת ראשה בבית. חפיפת ראש, אם לא נעשית אצל הספר, הרי שהיא מתבצעת תוך כדי רחצת הגוף כולו, באמבט או בפיילה; ואם היום יש לנו חדרי רחצה, הרי שאנשים פשוטים בימי קדם התגוררו בבתים קטנים בני חדר אחד, והרחצה התבצעה בחדר היחיד של הבית. השכנה דופקת בדלת, ומבקשת להיכנס. כללי הצניעות, אלה שרב טביומי מכיר, לא רק שאינם מתירים לו לפתוח את הדלת בעת שאשתו רוחצת, אלא שאפילו לספר לשכנה מדוע אין הוא מכניסה הביתה נחשב ללא מנומס – 'לֹא דֶּרֶךְ אֶרֶץ זֶה'. רב טביומי הנבוך מנסה לפתור את העניין המביך הזה בשקר לבן, והוא אומר לשכנה מבעד לדלת הסגורה, כי אשתו איננה בבית. עבורנו, אנשים רגילים, זה בכלל אינו שקר, שכן ניתן היה לפרש את דבריו, כאילו אמר לה, לשכנה: בשבילך אשתי לא בבית כרגע. במחשבה שניה, יכול היה האיש לומר בפשטות: סליחה, אבל אשתי אינה פנויה כעת. בואי בעוד שעה! אבל מי שאמירת אמת אינה עבורו צו קטגורי, שכל חריגה ממנו היא חטא איום ונורא, עלול לשגות, ולומר: אשתי לא בבית.

אני נזכר בבת השכנים הקטנה שלנו, בילדותי בירושלים, שאהבה לבקר אצלנו, ולדפוק בדלת באומרה: 'אמא לא בבית. אפשר להיות אצלכם?' בקושטא היא היתה חוטפת מאמא שלה מקלחת קרה על דברי שקר אלה.

ובכן, המעשיה שלנו מסתיימת באקורד נורא – שני בניו של רב טביומי מתים – כמובן, לא בזמנם. בני העיר, ששומעים על הטרגדיה, באים אליו, ומבקשים ממנו לעזוב את העיר, כדי לטהרה משקרנים. וכך שב רב טביומי אל הציביליזציה, המקבלת בדרכה שלה גם דברי שקר קטנים, במיוחד אם לא נועדו להזיק לאיש.

ונשאיר לסיום שתי תהיות, שלא תקבלנה מענה. האחת – האם סיפורו של רב טביומי הוא סיפור אמיתי? השניה – האם העיר קושטא קיימת במציאות?