"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג, ב (... מִשָּׁעָה שֶׁאָדָם נוֹלָד, נִגְזַר עָלָיו כַּמָּה שָׁנִים יִחְיֶה; אִם זָכָה – הוּא מַשְׁלִים אֶת שְׁנוֹתָיו, וְאִם לָאו – פּוֹחֲתִין מִמֶּנּוּ, כָּךְ דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם זָכָה מוֹסִיפִין לוֹ עַל שְׁנוֹתָיו, וְאִם לָאו פּוֹחֲתִין לוֹ מִשְּׁנוֹתָיו.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי צִפּוֹרִי שֶׁבָּאָה לוֹ בְּרִית מִילָה, וְעָלוּ אַנְשֵׁי עֵין תְּאֵנָה לְכַבְּדוֹ, וְעָלָה עִמָּהֶם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא. הָלְכוּ לְקַיֵּם מִצְוַת מִילָה. הָיָה אָבִיו שֶׁל הַתִּינוֹק מַשְׁקֶה אוֹתָם יַיִן יָשָׁן בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים, וְאָמַר לָהֶם: שְׁתוּ מִיַּיִן טוֹב זֶה! מֻבְטַחְנִי בֵּאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, מִמֶּנּוּ אֲנִי מְיַשֵּׁן וּמַשְׁקֶה אֶתְכֶם בְּשִׂמְחָתוֹ שֶׁל בְּנִי. עָנוּ אַחֲרָיו: כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כָּךְ תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה, וְהָיוּ סוֹעֲדִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, שֶׁהָיָה בָּטוּחַ עַל כֹּחוֹ, יָצָא לוֹ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה לֵילֵךְ לְעִירוֹ. פָּגַע בּוֹ מַלְאַך הַמָּוֶת בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם בְּטוּחִים בְּמַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים אַתֶּם יוֹצְאִים בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ שָׁעָה? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה מִי אַתָּה?
אָמַר לוֹ: שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם אֲנִי. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לוֹ: מִשִּׂיחָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים כָּךְ וְכָךְ אָנוּ עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, וְאֵין מֵהֶם יוֹדֵעַ אֵימָתַי נִקְרָא לָמוּת: אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיִיתָ סוֹעֵד אֶצְלוֹ, הֲרֵי פִּתָּקוֹ אֶצְלִי לִטּוֹל אוֹתוֹ אַחַר שְׁלֹשִים יוֹם. אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: חַיֶּיךָ, אַתָּה מַרְאֵנִי אֶת פִּתָּקִי. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, אֲנִי אֵינִי שׁוֹלֵט לֹא עָלֶיךָ וְלֹא עַל כַּיּוֹצֵא בְּךָ, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם אַתֶּם עֲמֵלִים בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וְעוֹשִׂים צְדָקָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסִיף יָמִים עַל יְמֵיכֶם. אָמַר לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵין אַתָּה שׁוֹלֵט עַל פִּתָּק שֶׁלָּנוּ, כָּךְ לֹא תְּהֵא לְךָ רְשׁוּת לַעֲבֹר עַל דְּבָרֵינוּ. בִּקֵּשׁ רַחֲמִים וְחָיָה הַתִּינוֹק.
ילקוט שמעוני, דברים רבה, קהלת רבה
הרעיון שאורך ימינו וזמן מותנו נקבעו מראש מופיע בכמה מקומות במקורותינו. במדרש זה מתבסס הרעיון על אמירתו של קהלת: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת". המדרש מביא סיפור שבו בזכות צדיקותו של אדם מצליח הוא לשנות את הגורל שנקבע מראש, ולבטל את גזרת המוות המוקדם, שנקבעה לתינוק.
זה אחד הסיפורים בהם מככב מלאך המוות, זה שנשלח לקחת את נשמותיהם של בני אדם. הוא מחזיק בידיו פתק, ועליו שמו של המיועד לסיים את חייו, ובמקרה זה – אותו תינוק שרק נכנס בבריתו של אברהם אבינו. מלאך המוות פוגש בר' שמעון בן חלפתא, תנא גלילי מהדור החמישי של התנאים. מלאך המוות תמה על עוז רוחו של ר' שמעון, היוצא באמצע הלילה לדרכו הביתה אחרי חגיגת ברית המילה בציפורי, ואינו חושש לחייו. מלאך המוות מצביע על תמימותם של בני האדם, המדברים בביטחון רב על מה שהם חושבים לעשות בעתיד, בעוד אין להם כל מושג אם יחיו עד אז. מוות פתאומי בגזירת גורל יכול ליפול גם על אדם העסוק במצוות ובמעשים טובים, ועל כן מעשה יהיר הוא לדבר על העתיד, ואפילו להתגרות בגורל על ידי יציאה לדרך בחשכה. מלאך המוות רוצה להמחיש את הדבר בפני ר' שמעון, והוא מספר לו, שתוך שלושים יום יבוא לקחת את חייו של הרך הנולד, זה שאביו דיבר על היין שישמור לשמחות שיבואו לעתיד בחייו, כמו נישואין. ר' שמעון הנועז מבקש מהמלאך שיראה לו את הפתק שלו, כלומר לדעת מתי יבוא יומו שלו, אך המלאך אומר לו שאין לו שליטה על הצדיקים העוסקים מדי יום בתורה ובמצוות, שכן בזכות מעשיהם הטובים, מוסיף הקב"ה ימים ושנים לחייהם. ר' שמעון מחליט להמר על כל הקופה, והוא מנסה את מזלו בתפילה למען התינוק, ואכן – התינוק ניצל.
מחד - "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת", כלומר – כבר עם לידתנו נקצב אורך חיינו. ומאידך – לצדיקים יש יכולת לשנות את גורלם, ובזכות מעשיהם הטובים מוסיף להם האלוהים בונוס, ומאריך את חייהם. מלאך המוות הוא רק שליח המבצע פקודות שנותן לו האלוהים. הצדיקים, היודעים ליצור קשר בלתי אמצעי עם אלוהים באמצעות תפילותיהם, אין למלאך המוות שליטה עליהם. הם מקבלים יחס אישי ומעדיף מצד האל.