"וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ, יָבְשָׁה הָאָרֶץ". זֶה מַרְחֶשְׁוָן. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר, אֶלָּא בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ, לְהַשְׁלָמַת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי מִשִּׁבְעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְשִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי - שָׁנָה. אֶלָּא הוֹסִיף הַכָּתוּב אַחַד עָשָׂר יוֹם; אֵלּוּ אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁיְּתֵרָה שְׁנַת הַחַמָּה עַל שְׁנַת הַלְּבָנָה. כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה ב-"וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". אָמַר רשב"ג: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לֵדַע, שֶׁיּמוֹת הַחַמָּה יְתֵרָה עַל שְׁנַת הַלְּבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם, יַעֲשֶׂה סִרְטוּט בַּכֹּתֶל בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, וּלְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן אֵין הַשֶּׁמֶשׁ מַגִּיעַ לְשָׁם עַד אֶחָד עָשָׂר יוֹם.
מדרש לקח טוב
הציטוט המקראי הוא מפרשת נוח בבראשית. נשים לב, שבתקופה שבה נכתב מדרש זה, בימי הביניים, החודש השני היה כבר מרחשוון, כי הוא החודש הבא אחרי תשרי, ראש השנה. בתקופת המקרא היה ניסן החודש הראשון, ואייר החודש השני.
עיקרו של המדרש עוסק בשאלה מדוע יבשה הארץ בעשרים ושבעה במרחשוון דווקא. הנחת הבסיס היתה, שתקופת המבול כולה היתה בדיוק שנה אחת, ואם לדייק – שנת שמש אחת. המבול התחיל בתאריך שבעה עשר לחודש השני, ככתוב: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". אם כן, הוסיף המקרא אחד עשר ימים לשנת השמש השלמה, וכך הגענו לעשרים ושבעה במרחשוון. אך מדוע נוספו אותם אחד עשר ימים?
המדרש אומר: "אֵלּוּ אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁיְּתֵרָה שְׁנַת הַחַמָּה עַל שְׁנַת הַלְּבָנָה". אמירה זו מבקשת הסבר, והוא אינו מסובך. שנת הלבנה או שנת הירח מבוססת על שנים-עשר חודשי ירח, ואלה מסתכמים ביחד ל-354 ימים (חלק מהחודשים הם בני 29 ימים, וחלק בני 30 ימים). שנת השמש אורכה 365 ימים. רבן גמליאל, המצוטט גם בבראשית רבה, אשר נערכה גם היא בימי הביניים, מציע את ההוכחה הניסויית הפשוטה לעובדה זו: עשה סריטה (סרטוט) בקיר במקום בו השמש נוגעת ביום מסוים מימי חודש תמוז. חזור לאותו המקום באותו התאריך בדיוק (בהנחה שזו לא היתה שנה מעוברת), ותצטרך להמתין 11 ימים עד שהשמש שוב תגיע לאותו סימן שסרטת בקיר בשנה שעברה.
ידע אסטרונומי זה, שנוסח בבהירות כה רבה במאה ה-11, מיוחס לרבן גמליאל (המאה השנייה לספ'). מעניין לדעת שידע זה כל כך עתיק הוא.
מה משתמע מהפרש ימים זה של 11 יום? שאם חיים רק על פי לוח הלבנה, הולכים התאריכים ונסוגים אחורה 11 ימים בכל שנה, ואיתם החגים והמועדים, הקבועים לתאריכים מסוימים. ואז פסח, לדוגמה, יגיע תוך מספר שנים אחורה אל תוך החורף, ולא יהיה אביב ולא עומר... וזו הסיבה שבכל פעם שמצטבר הפרש של יותר מחודש – מוסיפים לשנה חודש, הלא הוא חודש אדר ב', ה'דוחף' את הפסח בחזרה אל ימי האביב. אצל המוסלמים, שבאו מן המדבר, ולוח השנה שלהם היה פחות מעוגן בתאריכי חגים חקלאיים, מקובל לוח לבנה נֶטוֹ, ועל כן חגיהם, כמו הרמדאן, בורחים אחורה, ולאורך השנים הם מופיעים פעם בקיץ ופעם בחורף...
ומדוע 'מרחשוון' ולא 'חשוון', כפי שאנו קוראים לחודש כיום? מקורו של השם מרחשוון הוא ככל הנראה בצירוף המילים האכדי "וַרְחֻ-שַׁמְנֻ", שפירושו, וַרְחֻ = יֶרַח, חודש; שַׁמְנֻ = שמיני. מקור רוב שמות החודשים העבריים, הוא באכדית. כך נאמר בתלמוד הירושלמי, במסכת ראש השנה: "שמות חודשים עלו בידם מבבל". בתקופת המקרא קראו לחודשים על פי רוב על פי מספרם הסידורי (החודש השני וכו'), והיו גם שמות עבריים מקוריים, שמהם שרדו במקרא שלושה שמות בלבד (ירח זיו, ירח בול...).