רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי בָּא לִפְנֵי אַבַּיֵּי, וְאָמַר לוֹ: יִקְבַּע לִי, אֲדוֹנִי זְמַן לִלְמֹד! אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי זְמַן קָבוּעַ בִּשְׁבִילִי, וְאֵינִי יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ אוֹתוֹ עֲבוּרְךָ. אָמַר לוֹ: יוֹשִׁיב אוֹתִי אֲדוֹנִי בַּלַּיְלָה, וְאָז נִלְמַד! אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי לְהַשְׁקוֹת מַיִם אֶת שְׂדוֹתַי. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַשְׁקֶה לַאֲדוֹנִי אֶת הַמַּיִם בַּיּוֹם, וְיוֹשִׁיב אוֹתִי אֲדוֹנִי בַּלַּיְלָה וְנִלְמַד! אָמַר לוֹ: לְחַיִּים! (בְּסֵדֶר)
מֶה עָשָׂה רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי? הָלַךְ לְאֵלֶּה, שֶׁהָיוּ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, בְּמַעֲלֶה הַנָּהָר, וְאָמַר לָהֶם: הַתַּחְתּוֹנִים שׁוֹתִים מַיִם בַּתְּחִלָּה, כְּדִבְרֵי רַב. הָלַךְ לְאֵלֶּה, שֶׁהָיוּ תַּחְתּוֹנִים מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לָהֶם: הָעֶלְיוֹנִים שׁוֹתִים מַיִם בַּתְּחִלָּה, כְּדִבְרֵי שְׁמוּאֵל. בֵּינְתַיִם, עַד שֶׁדָּנוּ בַּדָּבָר הַתַּחְתּוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים מִי יַשְׁקֶה, סָכַר אֶת הַנָּהָר וְהִשְׁקָה אֶת שְׂדוֹתָיו שֶׁל אַבַּיֵּי. כַּאֲשֶׁר בָּא לִפְנֵי אַבַּיֵּי, אָמַר לוֹ: כְּמוֹ שְׁתֵּי שִׁיטוֹת הֲפוּכוֹת עָשִׂיתָ לִי! וְלֹא טָעַם אוֹתָם אַבַּיֵּי, אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁב, שֶׁהַמַּיִם הִגִּיעוּ אֵלָיו שֶׁלֹּא כַּדִּין.
בבלי גיטין עפ"י שטיינזלץ
מחלוקת בין חכמים היא, במקרים רבים, דבר מבורך. היא מאפשרת לאנשים שונים לבחור להם את הדעה, המתאימה להם יותר. אפילו כשניתנת הכרעה דעתו של מי מהשניים היא הקובעת, משאיר התלמוד גם את הדעה המנוגדת, כדי שבעתיד, כשהיא תתאים יותר למצב, אפשר יהיה לאחוז בה.
כשרב ושמואל לא הסכימו בשאלה מי זכאי להשתמש תחילה במי נחל להשקיית שדות – היושב במעלה הנהר, או במורד הנהר, הם לא חלמו על מצב, בו ינצל מישהו לרעה את המחלוקת, ויטעה את שכניו כך, שהוא עצמו יוכל להקדים את כולם, וייקח את המים לעצמו. אך זה מה שקרה.
רב שימי בר אשי מוזכר בתלמוד מספר פעמים. הוא היה בן בית אצל אביי, ואף מסר לחכמים דברים שאמר אביי מחוץ לבית המדרש. כמה סוגיות תלמודיות מזכירות אותו כמתנצח עם חכמים אחרים בענייני הלכה.
רב שימי לא נחשב לתלמידו של אביי, אבל הוא היה אחד מהחכמים בחבורתו, והיה ידוע במנהגו לאתגר בשאלות קשות את המורים. הסיפור המובא כאן מעיד גם הוא על דמותו יוצאת הדופן, שלא היתה 'קלה לעיכול'.
רב שימי מבקש מאביי, שֶׁיְפַנֶּה זמן, בו יוכלו ללמוד שניהם ביחד. אביי עסוק מדי, או שמא גם הוא חושש מהחברותא עם רב שימי. כשרב שימי אינו מרפה, ומציע שהם ילמדו בלילה, אומר לו אביי, שיש לו שדות להשקות, ואינו יכול להתפנות ללמוד אתו. רב שימי מציע: אני אשקה את השדות שלך ביום, ואבוא אליך בלילה. אביי נאלץ להסכים (איזה נודניק!).
מדוע אמור היה אביי להשקות את השדות בלילה דווקא? השקייה ממימי נחל, העובר בין שדותיהם של חקלאים רבים, מחייבים תיאום זמנים בין המַשְׁקִים, והשעות שהוקצבו לאביי היו שעות לילה. ביום היה מלמד, כך שזה התאים לו.
אבל רב שימי רוצה ללמוד עם אביי בלילה. האם קיימת אפשרות, שהוא יקבל את שעות ההשקיה ביום? רב שימי מוצא דרך לזכות בשעות המתאימות לו, גם אם הדרך אינה דרך ישרה במיוחד, בלשון המעטה.
רב שימי יודע ששני החכמים הגדולים, רב ושמואל, חלוקים בדעתם לגבי הדרך לחלק את זכויות ההשקייה בין החקלאים. רב קבע, כי זכותם של אלה החיים במורד הנחל קודמת לאלה שבמעלהו. שמואל סבר להפך. ניגש רב שימי אל חקלאי מעלה הנחל, ואמר להם, כי עליהם לעצור את ההשקייה, כי, על פי רב, חקלאי מורד הנחל זכאים להשקות כעת. אל היושבים במורד הנחל הגיע שימי עם המסר ההפוך: החבר'ה במעלה הזרם משקים כעת, על פי הנחיותיו של שמואל. כך יכול היה רב שימי להשקות את שדותיו של אביי, שישב, מן הסתם, בין העליונים לתחתונים.
האם שיקר רב שימי לבעלי השדות למעלה ולמטה? ניתן להניח, כי הוא רק ציטט לאלה את דברי רב, ולאלה את דברי שמואל, ובזאת לא שיקר. הוא, כנראה, השאיר להם להסיק את המסקנה המוטעית, כי מישהו אחר משקה כעת... רב דימי הוביל את החקלאים להאמין במשהו, שאינו נכון.
ואת זאת הבין אביי. המדרש אינו מספר כיצד הגיע אליו המידע הזה, אבל כשבא רב שימי אצלו, נזף בו ואמר: 'כְּמוֹ שְׁתֵּי שִׁיטוֹת הֲפוּכוֹת עָשִׂיתָ לִי!'. רב דימי עשה שימוש לא הגון במנהגה של חברת האמוראים לחיות בשלום עם 'שתי שיטות הפוכות'. אביי לוקח אחריות על המעשה הפסול, שעשה רב שימי בשמו, ומקבל עליו לא ליהנות מפירות שדותיו באותה שנה.