סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד? מוֹצִיאִין אֵת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלָה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית־דִין. וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל, וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶם אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִבּוּשִׁים: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה: “וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם”, אֶלָּא “וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה” (יונה ג'); וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר: “וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם” (יואל ב'), וְאַל יֵבוֹשׁ אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, וְאַל יֵבוֹשׁ אָדָם מִמַּעֲשָׂיו. מוּטָב שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ אָדָם מֵחֲבֵרוֹ וּמִמַּעֲשָׂיו, וְאַל יְהֵא הוּא וּבָנָיו מְצֵרִים בְּרָעָב. אִם יְהֵא שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם, אֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּמֵי שִׁלֹחַ וּבְכָל מֵימֵי בְרֵאשִׁית – אֵינוֹ טָהוֹר לְעוֹלָם; הִשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ מִיָּדוֹ, עָלְתָה לוֹ טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶם אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִבּוּשִׁים. יֶשׁ שָׁם זָקֵן – אוֹמֵר זָקֵן, וְאִם לָאו – אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו – אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה: אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַעֲנִית גּוֹרְמִים, אֶלָּא תְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִים; שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם: “וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם”, אֶלָּא “וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה”.
עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בִּתְפִלָּה.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עָמְדוּ בִתְפִלָּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֶּשׁ שָׁם זָקֵן וְחָכָם, אַין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא אָדָם רָגִיל. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מְטֻפָּל וְאֵין לוֹ וְיֶשׁ לוֹ יְגִיעָה בַשָּׂדֶה, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, וּפִרְקוֹ נָאֶה, וּשְׁפַל־בֶּרֶךְ וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֶשׁ־לוֹ נְעִימָה, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וּבָקִי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים וְלִשְׁנוֹת בְּמִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת, וּבָקִי בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן.
משנה תענית
תענית ציבור היא אירוע של צום, עינוי הנפש ותפילות בציבור. ישנן תעניות הקבועות בלוח השנה, כמו יום הכיפורים וצום תשעה באב.
התענית, עליה מדבר המדרש שלפנינו היא אירוע שיוזמת הקהילה עקב מצוקות יוצאות דופן, כמו בצורת קשה, המביאה בעקבותיה עוני, רעב ומחלות. תענית הציבור היא הצעד הראשון לקראת חזרה בתשובה, שחז"ל מאמינים, שהיא נדרשת, שכן האסון, שבא על הציבור, מקורו בחטאי הקהילה. המשנה אינה מדברת כאן על הסמכות, המחליטה על תענית ציבור, אלא על מנהגים שיש לנהוג בעת אירוע כזה. במקום אחר נאמר, כי על מנת לגזור תעניות גשמים יש צורך שבית דין יחליט על כך.
את התפילות לגשם ניתן היה לקיים בבית הכנסת, אך הרעיון להוציא את האירוע אל רחובות העיר מזמין את כל התושבים לקחת בו חלק. אם כן, מוציאים את התיבה, היא הרהיט, עליו מניחים את ספר התורה, ממקומו הקבוע בבית הכנסת אל הרחוב.
אחד ממנהגי האבל העתיקים הוא הנחת אפר (אֵפֶר מִקְלֶה הוא אפר קלוי) על הראש. נציגי הציבור, הנשיא ואב בית-הדין נותנים על ראשם אפר, והם מפזרים אותו גם על התיבה. השתתפות הציבור כולו בתענית מתחילה בכך, שכל אחד מבני העיר ניגש אל התיבה או אל ראשי הקהל, נוטל אפר ומניח אותו גם על ראשו.
לתחילת התפילה, הנאמרת בציבור, קורא המדרש 'דברי כיבושין'. על פי ספר האגדה, דברי כיבושין הם דברי מוסר ותוכחה, שכובשים את הלב להחזירו למוטב. אלה אינן מַנְטְרוֹת של תפילה, הנאמרות כשגרת טקס, אלא דברים, שנועדו ליצור ריגוש בלבבות לקראת חזרה בתשובה.
מכאן ואילך נותנת המשנה דוגמה מפורטת לאותם דברי כיבושין.
'לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה: “וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם”, אֶלָּא “וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה” (יונה ג')' – חזרה אמיתית בתשובה אינה באה לידי ביטוי בדברי התנצלות וחרטה, אלא במעשים, המוכיחים את עזיבת דרך הרע ובחירה בדרך הטוב. עוד ביטוי לאותו רעיון נאמר בהמשך: 'לֹא שַׂק וְלֹא תַעֲנִית גּוֹרְמִים, אֶלָּא תְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִים'. ההפניה לפסוקי ספר יונה מעניינת. אנשי נינוה, ככתוב ביונה, היו נוכרים, ודווקא הסיפור שלהם משמש דוגמה לתענית ציבור ראויה לחיקוי. בנוסף לכך, ספר יונה מפרט מקצת המעשים שעשו אנשי נינוה בתענית הציבור שלהם, ככתוב בפרק ג' ביונה:
ה וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. ו וַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר. ז וַיַּזְעֵק, וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹר: הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה. אַל יִרְעוּ, וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. ח וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם.
'וְאַל יֵבוֹשׁ אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, וְאַל יֵבוֹשׁ אָדָם מִמַּעֲשָׂיו. מוּטָב שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ אָדָם מֵחֲבֵרוֹ וּמִמַּעֲשָׂיו, וְאַל יְהֵא הוּא וּבָנָיו מְצֵרִים בְּרָעָב' – פעולות המביעות חרטה על חטאינו, אם הן נעשות בפרהסיה, עלולות להביאנו לידי בושה. המשנה אומרת, כי בעת צרה משותפת כה גדולה אל לו לאדם להיכנע לרגש הבושה הזה. המעשים שיעשה האדם, החוזר בתשובה, גם הם עלולים לעורר ביקורת כלפיו, שכן הוא מודה בפומבי, שחטא. ושוב, בשעה קשה זאת אל לו, לאדם, להיכנע לאותה בושה. ואפילו ירגיש האדם בושה במעשיו, הגלויים לעיני חברו – כל זה עדיף על המשך מצוקת הרעב, שנפלה עליו בשל חטאיו. הנה לנו סיבה נוספת, מדוע חשוב, שכל העיר תיקח חלק באירוע הזה. אף אדם לא יהיה מחוץ לאותה קבוצת מתוודים, מתחרטים וחוזרים בתשובה.
'אִם יְהֵא שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם, אֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּמֵי שִׁלֹחַ וּבְכָל מֵימֵי בְרֵאשִׁית – אֵינוֹ טָהוֹר לְעוֹלָם; הִשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ מִיָּדוֹ, עָלְתָה לוֹ טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה' – טובל ושרץ בידו הוא חוטא, המקיים מחוות של חרטה בדיבור או במחשבה או בטבילה, ובאותה שעה ממשיך לחטוא. אין טבילה, היכולה לטהר מי שאינו נפרד מהחטא. מי השילוח, המעין הראשי שנבע בעיר הקודש ירושלים, ומימי בראשית, הם המים הקדמוניים, האצורים בעמקי האדמה, והם משמרים את קדושת הבריאה – מסמלים את הכוח המטהר הרב ביותר, ואפילו אלה לא יטהרו את הטובל בהם, ושרץ בידו.
אמירת דברי הכיבושין ניתנת לאדם זקן. הוא המתאים ביותר לדבר אל העם ובשמו. אם אין זקן בקהילה (יכולים אתם לחשוב על מצב כזה? אולי במלחמה) – יעשה זאת חכם, ואם גם חכם אינו בנמצא (אולי בכנסת?...) ידבר 'אדם של צורה' – מישהו מנכבדי הקהל. הרעיון הוא להעניק לטקס תענית הציבור את התדמית המכובדת ביותר, שתשפיע על הקהל כולו בהשראת אותו זקן, 'שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בִּתְפִלָּה'. הקריטריונים לבחירת נציג הציבור מנוסחים פעם נוספת, שונה במקצת: 'זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בִּתְפִלָּה'. כאן הדגש הוא על יכולת בעל התפילה להזדהות עם מצוקת הציבור, מה שיביא בעקבותיו להזדהות הציבור עם דבריו. 'רגיל' – אומר ספר האגדה – הוא רגיל בתפילה. 'יש לו בנים' – ועל כן דאגתו גדולה כפליים, גם לעצמו וגם לצאצאיו. 'וביתו ריקם' – ריק ממזון.
'עמדו בתפילה' – כלומר משסיימו שלב זה בטקס, מגיע הרגע, שיש להעמיד לפני התיבה 'אדם רגיל', לאו דוקא זקן וחכם, אלא מי שמייצג באופן האמין ביותר את מצוקת הציבור – מטופל בילדים, בעל שדה, הסובל מהבצורת כמו כל שכניו, 'אין לו, וביתו ריקם' – כלומר מי שהתרושש בעקבות המצב, אך בנוסף לכל אלה – גם מי ש'פרקו נאה' – כלומר שעברו ללא רבב, והוא יודע גם להתפלל בציבור בקול נעים, והוא מכיר היטב את כל הברכות והתפילות. הוא יוביל את המשך התפילה.
העמדת אדם מפשוטי העם בראש הציבור המתפלל בתענית ציבור מזכירה מדרש אחר, המספר על תענית גשמים, שגזר רַב, שלא הניבה את התוצאה המקווה – גשם, כשלאחר מכן הופיע מלמד תינוקות, והוא חולל את הנס בזכות צדיקותו וצניעותו (בבלי תענית).