אָמַר לוֹ (נְבוּכַדְנֶצַּר לְבֶן סִירָא): מִפְּנֵי מָה הָעוֹרֵב הוֹלֵךְ בִּרְקִידָה? אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת רָאָה עוֹרֵב לְיוֹנָה הוֹלֵךְ בְּטוֹב הֲלִיכָה יָפָה יוֹתֵר מִכֹּל הָעוֹפוֹת. יָשַׁר בְּעֵינָיו הֲלִיכַת יוֹנָה. אָמַר בְּלִבּוֹ: אֵלֵךְ גַּם אֲנִי כְּמוֹתָהּ, וְהָיָה מְשַׁבֵּר עַצְמוֹ בַּהֲלִיכָה, וְהָיוּ הָעוֹפוֹת מְשַׂחֲקִין בּוֹ. נִתְבַּיֵּשׁ הָעוֹרֵב וְאָמַר: אֶחֱזֹר לַהֲלִיכָתִי הָרִאשׁוֹנָה. בָּא לַחֲזֹר, וְלֹא הָיָה יָכוֹל, כִּי שָׁכַח הֲלִיכָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, וְהָיָה כִּמְרַקֵּד, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ לֹא הֲלִיכָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא אַחֲרוֹנָה. וְעָלָיו נִמְשַׁל הַמָּשָׁל - הַמְּבַקֵּשׁ בְּיָדוֹ יוֹתֵר, נִמְצָא בְּיָדוֹ מְעַט, כָּךְ הוּא לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְּלוּם.
אלפא ביתא דבן סירא ב'
ספר אלפא ביתא דבן סירא נכתב בסביבות המאה ה-10. חלק ב' של הספר עוסק בפתגמים, המומחשים בדרך סיפורית. פתגמים אלה מסודרים לפי האלפבית של האות הראשונה של כל פתגם, ומכאן שם הספר.
פתגם או משל זה מזכיר מאד את משל הדיה הצוהלת באוסף משלי איסופוס היווני:
הדיה הצוהלת
קוֹלָהּ שֶׁל הַדַּיָּה הָיָה לְפָנִים אַחֵר, חַד יוֹתֵר. אֲבָל פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה אֶת צַהֲלָתוֹ הַיָּפָה שֶׁל הַסּוּס וְהֵחֵלָּה לְחַקּוֹתוֹ. הִיא עָשְׂתָה כֵּן בְּהַתְמָדָה, אוּלָם לְהֵיטִיב וְלִצְהֹל כָּמוֹהוּ לֹא לָמְדָה. בֵּינְתַיִם אָבַד לָהּ קוֹלָהּ שֶׁלָּהּ, וְאֵין קוֹלָהּ עַתָּה דוֹמֶה לֹא לְקוֹלוֹ שֶׁל הַסּוּס וְלֹא לְזֶה שֶׁהָיָה לָהּ קֹדֶם.
＊ מִכָּאן, שֶׁהַהֶדְיוֹטוֹת וּבַעֲלֵי הַקִּנְאָה, כְּשֶׁהֵם מְקַנְּאִים בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ לְפִי טִבְעָם, מְאַבְּדִים גַּם מַה שֶּׁהוּא לְפִי טִבְעָם.
משלי איסופוס גובשו הרבה לפני המאה ה-10, ובהחלט יכול להיות שמשל הדיה הצוהלת הוא אחד מהמקורות לסיפור שלפנינו. נוסיף כאן, כי כמה ממשלי איסופוס מזכירים מאד משלים או פתגמים מקראיים, שיתכן שנוצרו עוד לפני עריכת משלי איסופוס, או שלשני אוספים אלה – היהודי והיווני – קדמו מקורות עוד יותר עתיקים..
הסיפור באלפא ביתא דבן סירא מסתיים בלקח, או בנמשל, והוא כללי יחסית: 'הַמְּבַקֵּשׁ בְּיָדוֹ יוֹתֵר, נִמְצָא בְּיָדוֹ מְעַט, כָּךְ הוּא לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְּלוּם'. הכוונה, ככל הנראה, לחמדנות המסכנת לעתים את המעט שיש לך בידיך, ובעקבותיה אתה מאבד הכל. המשל האיסופי הולך צעד נוסף, והלקח שלו ספציפי יותר: 'הַהֶדְיוֹטוֹת וּבַעֲלֵי הַקִּנְאָה, כְּשֶׁהֵם מְקַנְּאִים בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ לְפִי טִבְעָם, מְאַבְּדִים גַּם מַה שֶּׁהוּא לְפִי טִבְעָם'. מדובר בקנאה במישהו שונה ממך, שאתה רוצה להיות כמוהו, ובזאת להתכחש לתכונותיך שלך. סופך שלא תשיג את משאלתך, אך תאבד את טבעך המקורי. וכך, בעולמנו האנושי קיימים בני-אדם, המנסים לדבר כמו... או להתלבש כמו... ולו היו שומרים על התנהגותם המקורית, זו שאבדה להם, היו נראים טוב יותר.
מעשיה כמו 'העורב והיונה' נקראת בז'רגון ספרותי 'סיפור אטיולוגי'. הנה הסברה של הגב' ויקיפדיה לכינוי הזה:
מיתוס אטיולוגי, או סיפור אטיולוגי, הוא כינוי לסיפור שבא להסביר מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית. בספר בראשית ישנן מיתולוגיות אטיולוגיות רבות, כגון צורתו של הנחש המוסברת כעונש שהוטל עליו בידי האל על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, קיומן של שפות שונות מוסברת באמצעות סיפור מגדל בבל, והקשת בענן בעקבות המבול היא אות אלוהי לכך, שלא יהיה מבול נוסף. סיפור אטיולוגי יכול להיות אמיתי, בדיוני או עירוב של שניהם גם יחד.
וכאן, במדרשנו החביב, מסביר בן סירא לנבוכדנצר מפני מה הולך העורב ברקידה...