אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כְּשֶׁמִּתְקָרְבִים יְמֵי אוֹתוֹ הָאִישׁ (למות), שְׁלֹשִׁים יוֹם מַכְרִיזִים עָלָיו בָּעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ צִפֳּרֵי הַשָּׁמַיִם מַכְרִיזִים עָלָיו. וְאִם צַדִּיק הוּא, שְׁלֹשִׁים יוֹם מַכְרִיזִים עָלָיו בֵּין הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. כָּל אוֹתָם שְׁלֹשִׁים יָמִים נִשְׁמָתוֹ יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּכָל לַיְלָה, וְעוֹלָה וְרוֹאָה אֶת מְקוֹמָהּ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְאוֹתוֹ אָדָם לֹא יוֹדֵעַ וְלֹא מַשְׁגִּיחַ, וְלֹא שׁוֹלֵט בְּנִשְׁמָתוֹ כָּל אוֹתָם שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה, שֶׁכָּתוּב (קהלת ח) "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִשֶּׁמַּתְחִילִים אוֹתָם שְׁלֹשִׁים יוֹם, צֶלֶם הָאָדָם נֶחְשָׁךְ, וְהַדְּמוּת שֶׁנִּרְאֵית בָּאָרֶץ נִמְנַעַת.
רַבִּי יִצְחָק הָיָה יוֹשֵׁב יוֹם אֶחָד עַל פִּתְחוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה, וְהָיָה עָצוּב. יָצָא רַבִּי יְהוּדָה, וּמָצָא אוֹתוֹ בַּשַּׁעַר שֶׁלּוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעָצוּב. אָמַר לוֹ: מַה יּוֹם זֶה מִשְּׁאָר יָמִים? אָמַר לוֹ: בָּאתִי אֵלֶיךְ לְבַקֵּשׁ מִמְּךְ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים. אֶחָד - שֶׁכַּאֲשֶׁר תֹּאמַר דִּבְרֵי תוֹרָה, וְתַזְכִּיר מֵאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי, שֶׁתֹּאמַר אוֹתָם בִּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. וְאֶחָד - שֶׁתְּזַכֶּה אֶת יוֹסֵף בְּנִי בַּתּוֹרָה. וְאֶחָד - שֶׁתֵּלֵךְ לְקִבְרִי כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, וּתְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתְךְ עָלַי. אָמַר לוֹ: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לוֹ: הֲרֵי נִשְׁמָתִי מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנִּי בְּכָל לַיְלָה, וְלֹא מְאִירָה לִי בַּחֲלוֹם, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה. וְעוֹד, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי מִתְפַּלֵּל, וּמַגִּיעַ לְ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', אֲנִי מַשְׁגִּיחַ בְּצַלְמִי שֶׁבַּכֹּתֶל וְלֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ, וְאָמַרְתִּי: הוֹאִיל וְהַצֶּלֶם הָעֳבַר וְלֹא נִרְאֶה, שֶׁהֲרֵי הַכָּרוֹז יוֹצֵא וּמַכְרִיז, שֶׁכָּתוּב )תהלים לט( "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֵּךְ אִישׁ". כָּל זְמַן שֶׁצֶּלֶם הָאָדָם לֹא יַעֲבֹר מִמֶּנּוּ, יִתְהַלֵּךְ אִישׁ, וְרוּחוֹ עוֹמֶדֶת בְּתוֹכוֹ. כְּשֶׁהָעֳבַר צֶלֶם הָאָדָם וְלֹא נִרְאֶה, אָז הוּא מָעֳבָר מֵהָעוֹלָם הַזֶּה.
ספר הזוהר פרשת ויחי
שלושים יום לפני פטירתו של אדם, כך מספר ספר הזוהר, כבר 'מכריזים' עליו בכל העולם. ומי מכריז? אפילו ציפורים! הצדיקים זוכים להכרזה מיוחדת, כשהשידור מועבר לגן-העדן, שם הצדיקים המקומיים זוכים לשמוע שעוד אחד מהחבר'ה עומד להגיע.
הנשמה מתחילה להתאמן בעזיבת הגוף, והיא עוזבת אותו בכל לילה מאותם שלושים לילות. היא עולה 'וְרוֹאָה אֶת מְקוֹמָהּ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם'. אולי הכוונה לכך, שהיא רואה מה יהיה מקומה החדש, לאחר שתעזוב סופית את גופו של אותו אדם.
האם האדם חש בכך? כמובן שלא, אחרת היה יודע שסופו קרב ובא. עזיבת הנשמה מתרחשת בלילה, כאשר הוא ישן את שנתו. באותן שעות של ריחוף הנשמה בעולמות העליונים אין האדם שולט בה, ורעיון זה נשאב מהפסוק בקהלת "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ". אין האדם יכול לכלוא את הרוח, היא הנשמה, וכך היא נוטשת את גופו מדי לילה באותו חודש אחרון של חייו.
עוד משהו מתרחש באותם שלושים יום – 'צֶלֶם הָאָדָם נֶחְשָׁךְ, וְהַדְּמוּת שֶׁנִּרְאֵית בָּאָרֶץ נִמְנַעַת'. פסוק זה עמום, וקשה להחליט מה כוונתו. יתכן שהקשר הרופף של הנשמה עם הגוף מביא לדהיית אור החיים שבגוף, וכך צלמו (דמותו?) נחשך. וכך, לו היתה לנו היכולת להבחין בכך, היינו מבחינים, שלפנינו אדם ההולך לקראת מותו.
רבי יצחק ורבי יהודה היו שניים מאותה 'חבריא קדישא', תשעת תלמידי רשב"י, שחיברו ביחד, על פי המסורת, את ספר הזוהר, ורבים מסיפורי הזוהר מזכירים את שמותיהם. כאחד מצדיקי הדור, ר' יצחק הוא בעל יכולות מיוחדות, והוא מזהה את הסימנים המצביעים על כך, שעוד באותו חודש ילך לעולמו. הוא חש, שבכל לילה מסתלקת ממנו הנשמה, ואינה מאירה לו בחלום, כפי שנהגה לעשות כל חייו. הוא מביט בצלמו (אולי צִלּוֹ?) שבכותל, ואינו רואה אותו. את הפסוק מתהלים "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֵּךְ אִישׁ" הוא מפרש כך: כל עוד מתהלך האיש בארצות החיים, צלמו עמו. ר' יצחק מבקש שלושה חסדים מחברו ר' יהודה – בכל פעם שיצטט מדבריו שלו, יזכיר גם את שמו, למען לא ישכחו אותו; את בנו יוסף יאמץ כתלמיד אישי בתורה; ושבעה ימים, ימי השבעה, יבקר את קברו ויבקש את עילוי נשמתו.