שָׁנוּ חֲכָמִים: כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? מָה אוֹמְרִים לְפָנֶיהָ בִּזְמַן הָרִקּוּד? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. כְּלוֹמַר, מְשַׁבְּחִים אֶת הַכַּלָּה לְפִי מַעֲלוֹתֶיהָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לִכְבוֹדָהּ שֶׁל כָּל כַּלָּה שָׂרִים: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה הַכַּלָּה חִגֶּרֶת אוֹ עִוֶּרֶת, אוֹמְרִים לָהּ: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"?! וַהֲרֵי הַתּוֹרָה אָמְרָה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחַק" (שְׁמוֹת כג, ז)! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, הַאִם אָדָם אַחֵר, הָרוֹאֶה אוֹתוֹ לְאַחַר שֶׁקָּנָה, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר - יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו, וְלֹא יִגְרֹם לוֹ עָגְמַת נֶפֶשׁ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת, וַיִּנְהַג עִמָּם בְּנִימוּס. וְאַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁבָּחַר בְּכַלָּה זוֹ, מְשַׁבְּחִים אוֹתָהּ, שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה.
אָמְרוּ עָלָיו, עַל ר' יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה, וְאוֹמֵר: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". מְסַפְּרִים: רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הָיָה מְרַקֵּד עַל שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים כָּאֵלֶּה. אָמַר ר' זֵירָא: הֲרֵי מְבַיֵּשׁ אוֹתָנוּ הַזָּקֵן, שֶׁעַל יְדֵי רִקּוּדִים אֵלֶּה הוּא מְזַלְזֵל בִּכְבוֹד תּוֹרָתוֹ, וְגוֹרֵם בּוּשָׁה לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים. וּמְסֻפָּר: כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, חָצַץ עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בֵּינוֹ וּבֵין כָּל הָעוֹלָם, וְאָנוּ לְמוּדִים בַּמָּסֹרֶת, שֶׁאֵין מַפְסִיק עַמּוּד אֵשׁ כָּזֶה אוֹ לְאֶחָד בְּדוֹר, אוֹ לִשְׁנַיִם בְּדוֹר.
אָמַר ר' זֵירָא: הוֹעִיל לוֹ הַבַּד שֶׁלּוֹ לַזָּקֵן, שֶׁבִּזְכוּת מִצְוָה זוֹ שֶׁדִּקְדֵּק בָּהּ, זָכָה לְשָׂכָר מְרֻבֶּה זֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאָמַר בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת קְצָת: שֶׁהוֹעִילָה לוֹ שְׁטוּתוֹ לַזָּקֵן, שֶׁהִתְנַהֵג כְּשׁוֹטֶה כְּשֶׁרָקַד לִפְנֵי הַכַּלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאָמַר: הוֹעִילָה לוֹ שִׁיטָתוֹ, מִנְהָגוֹ, לַזָּקֵן.
וְעוֹד מְסֻפָּר: רַב אֲחָא הָיָה מַרְכִּיב אוֹתָהּ, אֶת הַכַּלָּה, עַל כְּתֵפוֹ, וְהָיָה מְרַקֵּד עִמָּהּ. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: אֲנַחְנוּ מַהוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כָּמוֹךָ?! אָמַר לָהֶם: אִם דּוֹמוֹת הֵן הַכַּלּוֹת עֲלֵיכֶם כְּקוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁאֵין אַתֶּם מְהַרְהֲרִים אוֹדוֹתֶיהָ - בְּסֵדֶר, וְאִם לֹא - לֹא תַּעֲשׂוּ כֵּן!
וְעוֹד בְּעִנְיָן זֶה, אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר ר' יוֹנָתָן: מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי כַּלָּה כָּל שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַחֲתֻנָּה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָהּ, שֶׁיִּרְאֶה שֶׁהַכֹּל מִסְתַּכְּלִים בְּיָפְיָהּ. וּמְעִירִים: אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִלּוּ הִיא כַּלָּה.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
'כיצד מרקדין בפני הכלה' – זכה לפרסום רב כשיר חתונה. קובץ המדרשים שלפנינו עוסק במצווה נהדרת – לשמח כלה ביום חתונתה. יתכן שהמנהג של אותם ימים להשיא בנות בגיל צעיר מאד יצר את הצורך הזה, לשמח את הכלות המבוהלות מפני השינוי הגדול עליהן בכמה דרגות, העומד להתרחש.
דיון מוקדם, בין בית שמאי לבית הלל, נוגע בשאלה העדינה של אמירת שבחיה של הכלה גם כאשר אין מה לשבח. בהחלט אופייני למצוא דיון כזה דווקא בנוגע לנשים, שגילן ומעמדן עושה אותן פסיביות מאד בטקס החתונה. חכמי בית שמאי חרדים לאמת, ואם אין מה לשבח אצל הכלה, שכן היא חיגרת או עיוורת,, אין לשיר לה "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". אצלם המצווה מהתורה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחַק" מחייבת לומר לה, לכלה המסכנה, רק דברי אמת. חכמי בית הלל טוענים שזכותה של כל כלה לשמוע שבחים ביום כלולותיה, גם אם הם אינם תואמים את האמת העובדתית. יש להם, לחכמי בית הלל, נימוק מכריע: החתן כבר בחר, וכמו שאין אומרים למי שמתגאה ברכישתו האחרונה 'קנית זבל', מה שיביך אותו מאד, כך אין להביך את החתן(!) שבחר בכלתו זו. נשים לב, שאפילו אצל צדיקי בית הלל, מי שיש להתחשב ברגשותיו הוא החתן...
לדעתם של חז"ל, קבלת דברי בית הלל מחזקת את האמרה 'לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת, וַיִּנְהַג עִמָּם בְּנִימוּס'. אם כוונתם לא רק לנימוס, אלא גם לרגישות לליבו של הזולת – הפתגם הזה מתאים לסוגיה.
גם המדרשים הבאים עוסקים בְּשִׂמּוּחַ הכלה, ומה שמעניין הוא, שרבנים חשובים הובילו את המהלך הזה, ולעתים אף הפתיעו או הביכו את תלמידיהם, שסבורים היו שאין הרב שלהם נוהג לפי כבודו. מה זה, הרבי מרקד? הרעיון הזה התעורר לתחיה בחברה החסידית של המאה ה-17. בתקופת המשנה זה היה חידוש, ולא כל חכם התלהב מזה. ר' זירא ראה ברב מרקד זלזול בכבוד התורה, והוא לא שמר את דעתו זו בבטן.
הגדיל לעשות רב אחא, שהיה, ככל הנראה, איש חזק. הוא היה מרכיב את הכלה על הכתפים, ורוקד עמה. בדורנו מוכה הצניעות היה רב זה מקבל מקלחת קרה מחבריו. תלמידיו נבוכו, ושאלו אותו אם גם הם מצופים לעשות את התרגיל הזה. תשובתו היתה חכמה: אם יכולים אתם להתעלם מהעובדה שאשה צעירה יושבת לכם על הכתפיים, צאו לדרך, אך אם העניין יגרום לכם התרגשות מיותרת – עדיף שתוותרו. הסיפור מזכיר את שני הנזירים, אחד מבוגר ואחד צעיר מאד, שפגשו נערה ליד נהר הנערה פחדה לחצותו ללא עזרה. המבוגר שבנזירים הניף אותה על כתפיו, וחצה עמה את הנהר. אחר נפרדו לשלום. לאחר מספר שעות של הליכה, לא התאפק הצעיר, ושאל את חברו כיצד העז לעשות את מה שעשה. – 'אני השארתי את הנערה מעבר לצד השני של הנהר, ואילו אותה נושא אותה עליך כל היום!'
כל שבעת ימי משתה החתונה היתה הכלה נמצאת עם חתנה בחברת גברים אחרים, בעוד שבחיי יום-יום היה מצופה מאשת-איש לחיות בתוך הבית המשפחתי, ולא בחברת גברים זרים. חז"ל מתלבטים בשאלה כיצד לנהוג בה, בכלה, בזמן שבוע החתונה. האם מותר להביט בה? בעניין זה חלוקים החכמים. יש האומרים, כי זו ההזדמנות להביט ביופיה של הכלה, מה שיעלה את קרנה בעיני חתנה (אם אין הוא קנאי כפייתי). אחרים סבורים שכבכל יום, גם בשבוע החתונה אין להביט באשת-איש. חשבו על שבוע שלם, שבו עשרות גברים מסתובבים בבית, ומתעלמים מנוכחותה של הכלה...