"מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו, וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, לְסוֹף נַעֲשָׂה שָׂכִיר. פַּעַם אַחַת הָיָה חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה. פָּגַע בּוֹ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בִּדְמוּת עַרְבִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים טוֹבוֹת; אֵימָתַי אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹתָן – עַכְשָׁו אוֹ בְּסוֹף יָמֶיךָ? אָמַר לוֹ: קוֹסֵם אַתָּה, אֵין מָה לִתֵּן לְךָ – אֶלָּא הִפָּטֵר מֵעָלַי בְּשָׁלוֹם.
חָזַר אֶצְלוֹ עַד שָׁלוֹש פְּעָמִים. בְּפַעַם שְׁלִישִׁית אָמַר לוֹ: אֵלֵךְ וְאֶמָּלֵךְ בְּאִשְׁתִּי. הָלַךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ: בָּא אֵלַי אֶחָד וְהִטְרִיחַ אוֹתִי עַד שָׁלוֹש פְּעָמִים, וְאָמַר לִי: "יֵשׁ לְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים טוֹבוֹת; אֵימָתַי אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹתָן – עַכְשָׁו אוֹ בְּסוֹף יָמֶיךָ"? אָמַר לָהּ: וּמָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לוֹ: הָבֵא אוֹתָן עַכְשָׁו.
הָלַךְ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ הָבֵא אוֹתָן עַכְשָׁו, אָמַר לוֹ: לֵךְ לְבֵיתְךָ, וְאֵין אַתָּה מַגִּיעַ לְשַׁעַר חֲצֵרְךָ עַד שֶׁתִּרְאֶה בְּרָכָה פְּרוּסָה בַּבַּיִת. וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בָּנָיו לְחַפֵּשׂ בְּיָדָם בֶּעָפָר, וּמָצְאוּ מָמוֹן שֶׁיִּזּוֹנוּ בּוֹ שֵׁש שָׁנִים,
וְקָרְאוּ לְאִמָּם. וְלֹא הִגִּיעַ הֶחָסִיד לַשַּׁעַר עַד שֶׁיָּצְאָה אִשְׁתּוֹ לִקְרָאתוֹ וּבִשְּׂרָה אוֹתוֹ. מִיָּד הוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו. מֶה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ הַכְּשֵׁרָה? אָמְרָה לוֹ: מִכָּל מָקוֹם כְּבָר מָשַׁךְ עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוּט שֶׁל חֶסֶד וְנָתַן לָנוּ מְזוֹן שֵׁש שָׁנִים, נַעֲסֹק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שָׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁמָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסִיף לָנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן עָשְׂתָה. כָּל מָה שֶׁנָּתְנוּ בְּכָל יוֹם וָיוֹם אָמְרָה לִבְנָהּ קָטָן: כְּתֹב כָּל מָה שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים. וְכֵן עָשָׂה. לְסוֹף שֵׁש שָׁנִים בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה עוֹנָה לִטֹּל מָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ.
אָמַר לוֹ: כְּשֶׁנָּטַלְתִּי לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתִּי, אַף כְּשֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לֹא אַחֲזִיר אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתִּי.
הָלַךְ אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּבָר בָּא הַזָּקֵן לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לוֹ: אִם מָצָאתָ בְּנֵי אָדָם נֶאֱמָנִים מִמֶּנּוּ תֵּן לָהֶם פִּקְדוֹנְךָ. רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבְרֵיהֶם וּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁעָשׂוּ וְהוֹסִיף לָהֶם טוֹבָה עַל טוֹבָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז).
(ילקוט שמעוני לרות)
אותה מעשיה התגלגלה בין תרבויות, שפות ותקופות בעשרות גלגולים שונים. נזכיר רק את המֻכָּרוֹת מכולן, כמו את המעשה באלאדין ומנורת הקסמים (אלף לילה ולילה) או את אגדת הדייג ודג הזהב (פושקין). אני עצמי ערכתי אגדה אפריקאית דומה, המספרת על הארנב והאוצר בגזע עץ הבאובב. ברבות מהגרסאות של המעשיה ישנו מישהו המבטיח הגשמת משאלות – זה יכול להיות ג'ין או שד. בסיפורנו זה אליהו הנביא. גם ענין שני בני הזוג, וחלקם השונה בקבלת ההחלטות הגורליות, מופיע ברבות מהאגדות האלה. מוטיב חוזר ברבות מהן הוא התהפכות הגורל – מעושר לעוני, בחזרה לעושר, ולעיתים – איבוד כל העושר שהושג וחזרה לעוני המחפיר.
מה יש לנו בסיפור החביב שמספרים לנו חז"ל? מחולל הנפלאות ומגשים המשאלות הוא אליהו הנביא, המופיע לפני החסיד שירד מנכסיו, ומציע לו בחירה בין שש שנים טובות בסוף ימיו או עכשיו. לחסיד שלנו יש אישה כשרה, כלומר צדקת כמוהו, והיא ניחנה גם בתבונה. הוא, שהיה מאד ספקן וחשדן בתחילה, מחליט להימלך באשתו. יחד יחליטו מה לעשות בהצעה המיוחדת שקיבלו.
מה ההבדל בין שש שנים עכשיו לשש שנים בסוף החיים? את ההבדל מזהה האישה החכמה. אם יזכו בשש שנים ברות מזל כעת, יוכלו לעשות בהון שיצברו הרבה יותר. הם לא רק ייהנו מרווחה, אלא יוכלו לייצר גם הרבה צדקה, מה שקרוי בלשון חז"ל 'גמילות חסדים'. אם כן, הבחירה באופציה של 'התעשרות עכשיו' אינה תוצאה של גחמה נהנתנית, אלא דווקא של מחשבה בכיוון של מעשי חסד. האישה החכמה אינה שוכחת כי גם לשש השנים הארוכות האלה יבוא סוף, והיא טורחת לתעד את כל מעשי החסד שלה ושל בעלה החסיד. אפשר להביע תמיהה מדוע האישה שומרת את כל הקבלות – הלא אלוהים יודע הכל. במעשה זה מבטאת האישה את האמונה כי כל דבר טוב שמעניקים לנו החיים הוא בסך הכל פיקדון, שיש לשומרו ולנהלו בחכמה ובצדיקות עד שיבוא מישהו לתבוע את הפיקדון בחזרה.
סוף טוב הכל טוב: אליהו הנביא הזכור לטוב שָׁב בתום שש השנים (נזכרים במוטיב שבע השנים הטובות והרעות מסיפורי יוסף?) לקחת את מה שנתן. הוא מופיע שוב בפני החסיד (נזכרים בסיפור מנוח, אבי שמשון, אשתו והמלאך, או בסיפור ביקור המלאכים אצל אברהם, כששרה נחבאת בתוך האוהל?), אך זה מסביר לאליהו, כי מי שמנהלת את העניינים בבית היא אשתו, והוא מספר לה על ביקורו של גובה החובות. לרגע זה בדיוק חיכתה האישה החכמה, והיא עונה לבעלה: 'לֵךְ אֱמֹר לוֹ: אִם מָצָאתָ בְּנֵי אָדָם נֶאֱמָנִים מִמֶּנּוּ, תֵּן לָהֶם פִּקְדוֹנְךָ!'. היא, ככל הנראה, שולחת אותו אל אליהו עם ספר הקבלות להעיד על כל החסדים שעשו השניים בזכות הכסף שמצאו. וכמו שציפתה האישה, אלוהים משתכנע שכדאי להמשיך להשפיע מחסדו על השניים.
מאד מעניינת חלוקת התפקידים בין שני בני הזוג: החסיד הוא הזוכה לגילוי אליהו, בעוד אשתו הכשרה נשארת ברקע, בתוך הבית, למרות שהיא זוכה להערכת בעלה, המתייעץ איתה בכל, ועושה כדבריה.
ונזכיר אגדות דומות, כמו 'הדייג ודג הזהב', שבהן האישה היא דווקא החמדנית, והיא גורמת לאיבוד כל המזל הטוב שנפל בחלקם של השניים.