(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵלּוּ בְּנֵי הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי כֹּל הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. (ב) וַיִּרְאוּ מַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים בְּשָׁנָה אֶחָת לַיּוֹבֵל הַזֶּה כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה לְמַרְאֶה, וַיִּקְחוּ אוֹתָן לָהֶם לְנָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, וַתֵּלַדְנָה לָהֶם בָּנִים, אֲשֶׁר הָיוּ לִנְפִילִים. (ג) וְהֶחָמָס מָלֵא אֶת הָאָרֶץ, וְכָל בָּשָׂר הִשְׁחִית אֶת דַּרְכּוֹ מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד חַיַּת הָאָרֶץ, עַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְעַד כֹּל רֶמֶשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ד) כֻּלָּם הִשְׁחִיתוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת סִדְרָם, וַיָּחֵלּוּ לִטְרֹף אִישׁ אָחִיו. (ה) וְהֶחָמָס מָלֵא אֶת הָאָרֶץ, וְכֹל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לֵב בְּנֵי אָדָם הָיָה רַק רַע כָּל הַיּוֹם. (ו) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, וְכָל בָּשָׂר הִשְׁחִית אֶת סִדְרוֹ, וַיַּעֲשׂוּ כֻּלָּם אֶת הָרַע בְּעֵינָיו כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. (ז) וַיֹּאמַר לִמְחוֹת אֶת הָאָדָם וְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר בָּרָא עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ח) וְנוֹחַ לְבַדּוֹ מָצָא חֵן בְּעֵינָיו. (ט) וְעַל מַלְאָכָיו אֲשֶׁר שָׁלַח עַל הָאָרֶץ חָרָה אַפּוֹ מְאוֹד, וְיֹאמַר לְהַשְׁמִידָם. (י) וְיֹאמַר אֵלֵינוּ (אל מלאכי שמים): נֶאֶסְרָה אוֹתָם בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, וְהִנֵּה הִנָּם אֲסוּרִים בְּתוֹכָם וּמְפֹרָדִים. (יא) וְעַל בְּנֵיהֶם יָצְאָה דָּת מֵאֵת פָּנָיו לִמְחֹץ אוֹתָם בַּחֶרֶב וּלְכַלֹּתָם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם. (יב) וְיֹאמַר: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, כִּי בָּשָׂר הוּא, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. (יג) וַיִּשְׁלַח אֶת חַרְבּוֹ בֵּינֵיהֶם לְמַעַן יַכּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת אִישׁ אֶת אָחִיו, עַד אֲשֶׁר נָפְלוּ כֻּלָּם לְפִי חֶרֶב, וְנִשְׁמְדוּ מֵעַל הָאָרֶץ, וְעֵינֵי אֲבוֹתֵיהֶם רוֹאוֹת. (יד) וְאַחֲרֵי כֵן נֶאֶסְרוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה עַד יוֹם הַמִּשְׁפָּט הַגָּדוֹל, כִּי אָז עֲנֹשׁ יֵעָנְשׁוּ כֹּל אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֶת דַּרְכֵיהֶם וְאֶת עֲלִילוֹתֵיהֶם לִפְנֵי ה'. (טו) וַיַּשְׁמֵד אֵת כֹּל מִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם, וְלֹא נוֹתָר מֵהֶם עַד אֶחָד, אֲשֶׁר לֹא שָׁפַט אוֹתוֹ כְּכָל רָעָתָם. (טז) וַיַּעַשׂ לְכֹל בְּרוּאָיו רוּחַ חָדָשׁ וְנָכוֹן, אֲשֶׁר לֹא יֶחְטְאוּ לְעוֹלָמִים בְּקִרְבָּם, וְכֹל אִישׁ יִצְדַּק בְּמוֹלַדְתּוֹ לָעַד. (יז) וְעֹנֶשׁ כֻּלָּהַם נֶחְרַץ וְחָרוּת עַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם בְּלִי עַוְלָתָהּ. (יח) וְכֹל הַסָּרִים מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נוֹעַד לָהֶם לָלֶכֶת בָּהּ, אִם לֹא יֵלְכוּ בָּהּ, הָעֹנֶשׁ כָּתוּב לַכֹּל קְרָב וּלְכֹל דּוֹר. (יט) וְלֹא יִנָּצֵל כֹּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, בָּאוֹר וּבַחֹשֶׁךְ, בְּגֵיא צַלְמָוֶת וּבִתְהוֹם רַבָּה, וּבִמְקוֹם הָאֹפֶל. (כ) וְכֹל עָנְשָׁם כָּלָה וְנֶחְרָץ, וְכָתוּב וְחָרוּת לְכֻלָּם. (כא) אֶת הַגָּדוֹל יִשְׁפֹּט כְּגָדְלוּ, וְאֶת הַצָּעִיר כִּצְעִירָתוֹ, וְאֶת כֹּל אִישׁ וָאִישׁ יִשְׁפֹּט עַל פִּי דַּרְכּוֹ. (כב) וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד בְּאָמְרוֹ כִּי יֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל בָּשָׂר. (כג) וְכִי יִתֵּן לוֹ אִישׁ אֶת כָּל אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, לֹא יִשָּׂא פָּנָיו וְלֹא יִקַּח דָּבָר מִיָּדוֹ כִּי הוּא הַשּׁוֹפֵט.
ספר היובלים
קטע זה מתוך ספר היובלים, אחד מן הספרים החיצוניים, אשר נכתב בתקופת בית שני, במאה ה-2 לפנה"ס, בונה מחדש את המסופר בפרק ו' בבראשית, מרחיב ומבאר את הכתוב שם. הנה המקור מבראשית:
בראשית פרק-ו
{א} וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: {ב} וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: {ג} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: {ד} הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: {ה { וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: {ו} וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: {ז} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ, וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: {ח} וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:
ספר היובלים מזהה את 'בני האלוהים' עם המלאכים. הספר מזהה את 'הנפילים' עם צאצאיהם של הזיווגים האסורים בין המלאכים לבנות האדם. אותם נפילים היו רעים בכל המובנים, ועל פי ספר היובלים הם גם התחילו לטרוף את בני מינם – פגיעה חמורה בסדרי הטבע. מכאן החלטתו של אלוהים להשמיד את המין האנושי, שזוהם בגנטיקה המלאכית הזאת, וזה הקשר לפרשת נוח, המופיעה מיד אחרי כן בספר בראשית. את המלאכים שהחלו את שרשרת הפיגועים הזאת החליט אלוהים לאסור במעמקי האדמה, למען יִשָּפְטוּ באחרית הימים. על בסיס מסורת זו קיימים מדרשים נוספים, המספרים על אותם מלאכים רעים, ונותנים להם שמות. האיום הכמוס באותם מלאכים, החיים מתחת לאדמה, מזכיר את מפלצות הים המיתולוגיות, הבהמות והלוויתן, שגם הן עדיין חיות, אך נשלטות על ידי אלוהים.
הפסוק 'וַיַּעַשׂ לְכֹל בְּרוּאָיו רוּחַ חָדָשׁ וְנָכוֹן, אֲשֶׁר לֹא יֶחְטְאוּ לְעוֹלָמִים בְּקִרְבָּם' רווי אופטימיות, הנמחקת עד מהרה בפסוקים הבאים.
נציין עוד את התיארוך הכל כך אופייני לספר היובלים – 'בְּשָׁנָה אֶחָת לַיּוֹבֵל הַזֶּה', כשעל פי הכתוב בקטעים שלפני הקטע הזה מדובר בשנה 1177 לבריאת העולם.