(א) וְגַם תַּנִּין גָּדוֹל הָיָה בָּעִיר בָּבֶל וַיַּעַבְדוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי בָּבֶל: (ב) וַיֹּאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל דָּנִיֵּאל: וְגַם עַל הַתַּנִּין תֹּאמַר, כִּי מַעֲשֵׂה חָרַשׁ נְחֹשֶׁת הוּא? (ג) הִנֵּה הוּא חַי, וְגַם הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. הַתְּכַחֵשׁ כִּי הוּא אֱלֹהִים חַיִּים? לְכָה נָא וַעֲבוֹד אוֹתוֹ! (ד) וַיַּעַן דָּנִיֵּאל וַיֹּאמַר: אֶת ה' אֱלֹהִים אֲנִי עוֹבֵד, וְאֵין אֱלֹהִים חַיִּים זוּלָתוֹ: (ה) וְעַתָּה, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְהָרַגְתִּי אֶת הַתַּנִּין בְּלִי חֶרֶב וּבְלִי מַקֵּל: (ו) וְיֹאמַר הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בְּיָדְךָ: (ז) וַיִּקַּח דָּנִיֵּאל זֶפֶת וְחֵלֶב וְשֵׂעָר, וַיָּזֶד אוֹתָם נָזִיד, וַיַּעַשׂ מִמֶּנּוּ רְקִיקִים: (ח) וַיַּשְׁלִיכֵם בְּפִי הַתַּנִּין, וַתִּבָּקַע בִּטְנוֹ. וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! (ט) וַיּהִי כִּשְׁמֹעַ אַנְשֵׁי בָּבֶל אֶת הַדָּבָר, וַיִּחַר לָהֶם מְאוֹד, וַיִּקְשְׁרוּ קֶשֶׁר עַל הַמֶּלֶךְ: (י) וַיֹּאמְרוּ: הַמֶּלֶךְ הִתְיַהֵד, כִּי אֶת הַבַּעַל נָתַץ, וְאֶת הַתַּנִּין הָרַג, וְגַם אֶת הַכֹּהֲנִים הֵמִית: (יא) וְיִקָּהֲלוּ עַל הַמֶּלֶךְ, וַיִּקְרְאוּ לוֹ: מְסֹר אֶת דָּנִיֵּאל בְּיָדֵינוּ, וְאִם אַיִן - הִנֵּה נָכְרִית אוֹתְךָ וְאֶת בֵּיתְךָ: (יב) וַיִּרָא הַמֶּלֶךְ, כִּי הַצֵּק הֵצִיקוּ לוֹ מְאוֹד, וַיִּתֵּן אֶת דָּנִיֵּאל בְּיָדָם: (יג) וַיִּקָּחֻהוּ, וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ אֶל בּוֹר הָאֲרָיוֹת, וַיּהִי שָׁם שֵׁשֶׁת יָמִים: (יד) וַיִּהְיוּ שִׁבְעָה אֲרָיוֹת בַּבּוֹר, וְיִתְּנוּ לָהֶם יוֹם יוֹם שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים לִטְרֹף: (טו) אַךְ בָּעֵת הַהִיא לֹא נָתְנוּ לָהֶם מֵאוּמָה, בִּלְתִּי אִם דָּנִיֵּאל לְבַדּוֹ: (טז) וּבַיָּמִים הָהֵם הָיָה נָבִיא בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ חֲבַקּוּק: (יז) וַיְּהִי הַיּוֹם, וַיָּזֶד חֲבַקּוּק נָזִיד, וַיִּתֵּן לֶחֶם בִּכְלִי לְהָבִיא לַקּוֹצְרִים בַּשָּׂדֶה: (יח) וַיָּבֹא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר: (יט) הָבֵא נָא אֶת הַמַּאֲכָל אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל דָּנִיֵּאל, הִנֵּה הוּא בְּבוֹר הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בְּבָבֶל: (כ) וַיַּעַן חֲבַקּוּק וַיֹּאמַר: לֹא רָאִיתִי בָּבֶל מִיָּמַי, וְגַם אֶת בּוֹר הָאֲרָיוֹת לֹא יָדַעְתִּי: (כא) וַיֹּאחֲזֵהוּ הַמַּלְאָךְ בְּצִיצִית רֹאשׁוֹ, וַיִּשָּׂאֵהוּ בְּרוּחַ סְעָרָה בָּבֶלָה, וַיַּעֲמִדֵהוּ אֵצֶל בּוֹר הָאֲרָיוֹת: (כב) וַיִּקְרָא חֲבַקּוּק וַיֹּאמַר: דָּנִיֵּאל, דָּנִיֵּאל! קַח נָא אֶת הַמַּאֲכָל אֲשֶׁר ה' אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ לְךָ! (כג) וַיַּעַן דָּנִיֵּאל וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהִים, אַתָּה זְכַרְתַּנִי, וְחַסְדְּךָ לֹא יַעֲזֹב אֶת מְאַהֲבֶיךָ! (כַּד) וַיָּקָם דָּנִיֵּאל, וְיֹאכַל, וְהַמַּלְאָךְ הֵשִׁיב אֶת חֲבַקּוּק לִמְקוֹמוֹ: (כֹּה) וַיּהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּבוֹא הַמֶּלֶךְ לִסְפֹּד לְדָנִיֵּאל, וַיּהִי כִּי קָרַב אֶל הַבּוֹר לִרְאוֹת, וְהִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב בֵּין הָאֲרָיוֹת: (כו) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיֹּאמַר אֶל אֱלֹהֵי דָּנִיֵּאל: גָּדוֹל אַתָּה וְנוֹרָא, וְאֵין אֱלוֹהַּ מִבִּלְעָדֶיךָ! (כז) וַיְצַוּוּ וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיַּשְׁלִיכוּ אֶל תּוֹכוֹ כָּל מְבַקְשֵׁי נֶפֶשׁ דָּנִיֵּאל, וְאַךְ יָרְדוּ הַבּוֹרָה, וַיְּטֹרְפוּ לְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ:
(תוספות לספר דניאל)
ספר דניאל, האחרון בספרי התנ"ך מבחינת זמן כתיבתו, מקורו במאה השניה לפנה"ס. התוספות לספר זה, שכבר לא זכו להיכנס לקודקס התנ"כי, נכתבו, על פי ההשערה, בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 לספ'. מדובר בשלוש תוספות סיפוריות, האחת על חנניה, מישאל ועזריה, הנזכרים בפרקים הראשונים של ספר דניאל, השניה על הנערה שושנה, שניצלה בזכות דניאל מהוצאה להורג בעוון ניאוף שלא היה, והשלישית – סיפור דניאל, האל בל והתנין של המלך.
סיפור זה מוזכר בקיצור גם בבראשית רבה, והנה הנוסח שלו:
"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", זֶה דָּנִיֵּאל, "עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ", שֶׁעָלָה וְהוֹצִיא אֶת בִּלְעוֹ מִתּוֹךְ פִּיו. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: (יִרְמְיָה נָא) "וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו". שֶׁהָיָה לוֹ תַּנִּין אֶחָד לִנְבוּכַדְנֶצַּר, וְהָיָה בּוֹלֵעַ כָּל מַה שֶּׁהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אמר לו נְבוּכַדְנֶצַּר לְדָנִיֵּאל, כַּמָּה כֹּחוֹ גָּדוֹל, שֶׁבּוֹלֵעַ כֹּל מָה שֶׁמַּשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל: תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי מַתִּישׁוֹ. נָתַן רְשׁוּת. מֶה עָשָׂה? נָטַל תֶּבֶן וְהִטְמִין לְתוֹכוֹ מַסְמְרִים, הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו, וְנִקְּבוּ מַסְמְרִים אֶת בְּנֵי מֵעָיו. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: "וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו".
(בראשית רבה)
המדרש בבראשית רבא עושה קישור מוזר בין חלום סולם יעקב לסיפור דניאל. בחלום יעקב אין בן אדם יחיד כי אם מלאכים רבים, אין בבל ואין תנין; אבל מסיבה כלשהי מחברים חז"ל בין חלום יעקב לסיפור דניאל. קישור נוסף עושים חז"ל בין סיפור דניאל והתנין לפסוק מירמיהו, המנבא שאלהים ימנע מבבל לטרוף את ממלכות העולם, פסוק העושה זאת בדרך ציורית: אלוהים יוציא את בלעו של האל הבבלי בֵּל מפיו.
וכאן בא בנוסח מתומצת, אותו סיפור, המוגש לנו בהרחבה בתוספות לספר דניאל.
אגב, באגדה פרסית על אלכסנדר מוקדון מסופר שאותו מלך גדול גבר על תנין מפלצתי בכך שהרעיב אותו, ואחר שלח לו למאכל עורות של פרות מלאים בנפט ובארס... מה מבין הסיפורים האלה הוא המקור, כנראה לא נדע.
הבחירה בתנין (יש גם אריות...) מזכירה, כמובן, את התנינים המיתולוגיים של התנ"ך, אותן מפלצות ים קדמוניות, שהוכנעו בימי בראשית על ידי אלוהים. התנין משלב בדמותו את הפחדים הקמאיים של בני אדם ממפלצות, ואת זיהוי מפלצות אלה עם אל כלשהו. לאל שכזה היו מקריבים קרבנות אדם כדי לפייס את זעמו. זוכרים את המינוטאור מקנוסוס?
דניאל מגיע למבחן התנין אחרי שהוכיח למלך בבל, שֶׁפֶּסֶל האל בֵּל, שלו היו מקריבים הרבה מזון מדי יום ביומו, אינו אוכל דבר, וכי כל הקרבנות האלה נלקחים על ידי כוהני האל. המלך שואל את דניאל – ומה בנוגע לתנין? הוא חי ואוכל לתיאבון! האם גם הוא אינו ישות אלוהית? דניאל מוכיח שלא, על ידי תחבולה ההורגת את התנין המפחיד. הויכוח התיאולוגי הזה בין דניאל למלך כלל אינו מוצא חן בעיני אנשים מבבל, שמעמדם החברתי היה מבוסס, ככל הנראה, על עבודת אותם אלים שדניאל השפיל. הם מאיימים על שלום המלך, וזה נאלץ למסור לידיהם את דניאל. הם משליכים אותו לבור עם שבעה אריות, שמסתבר שהם לומדים לחבב אותו, ולא כמזון... התוספת של האיש חבקוק מיהודה היא תוספת מאד מוזרה לסיפור. הוא מכין נזיד, ואלוהים מטיס אותו לבבל עם הסיר, להאכיל את דניאל, המבלה בינתיים בחברת האריות. מה מוסיף חבקוק לסיפור, מלבד הקטע הניסי של הטסתו, כשהוא תפוס בציציות ראשו, מיהודה לבבל? השד יודע...
בסיומו של הסיפור החביב הזה נמצא ציטוט מספר בראשית על יוסף המחולץ מבית האסורים אחרי שפתר את חלומות שרי פרעה:
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה (בראשית מ"א).