"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (ויקרא כה, לה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מא, ב) "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' ". אַבָּא בַּר יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר: זֶה שֶׁמַּמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. אִיסִי אָמַר: זֶה שֶׁנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֶה שֶׁקּוֹבֵר מֵת מִצְוָה. רַבָּנָן אָמְרֵי: זֶה שֶׁמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ מִן הֶעָרִיצִים. רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כָּל מִי שֶׁמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, פּוֹחֲתִים לוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחָלְיוֹ. הִקְשׁוּ לְרַב הוּנָא: אִם כֵּן, יַעֲלוּ שִׁשִּׁים, וְיֵרֵד עִמָּהֶן לַשּׁוּק?! אָמַר לָהֶם: שִׁשִּׁים, וּבִלְבָד שֶׁיְהוּ אוֹהֲבִין אוֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מַרְוִיחִין לוֹ.
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּאַבָּא בַּר רַבִּי יִרְמְיָה, דְּאָמַר בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: זֶה שֶׁמַּמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג) "ה' יִשְׁמְרֵהוּ" - מִיֵּצֶר הָרָע. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּאִיסִי, דְּאָמַר: זֶה שֶׁנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג( "וִיחַיֵּהוּ". עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: זֶה שֶׁקּוֹבֵר מֵת מִצְוָה, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג( "וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ". עַל דַּעְתַּיְהוּ דְּרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי: זֶה שֶׁמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ מִן הֶעָרִיצִים, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג( "וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו". עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר: זֶה שֶׁמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, דִּכְתִיב (תהלים מא, ד( "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי".
אָמַר רַבִּי יוֹנָה: 'אַשְׁרֵי נוֹתֵן לְדָל' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל". הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בּוֹ הֵיאַךְ לְזַכּוֹת עִמּוֹ. רַבִּי יוֹנָה, בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה בֶּן גְּדוֹלִים, שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו, וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לִקַּח, הָיָה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמַעְתִּי, שֶׁנָּפְלָה לְךָ יְרֻשָּׁה בִּמְדִינַת הַיָּם, הֵא לְךָ חֵפֶץ זֶה. לִכְשֶׁאַתָּה מִתְרַוֵּחַ, אַתְּ נוֹתְנוֹ לִי; וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: מַתָּנָה לְךָ נְתַתִּיו.
ויקרא רבה
לכאורה, המדרש עוסק בפסוק מפרק כ"ה בספר ויקרא - "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". למעשה מתמקד המדרש בקטע מתהלים מ"א, והנה הוא במלואו:
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה. יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ, וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ, וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו. יְהוָה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ.
חז"ל קושרים פסוק זה ל-"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". אנו ניווכח, כי במקום לחפש פסוקים מפה ומשם, שימחישו להם מה מצופה מאדם לעשות למען אחיו המך, הם בוחרים לדרוש את הפסוקים מקטע אחד בתהלים, כאילו הם נותנים לנו את המפרט של פעולות הסעד והתמיכה בדל. ומדוע רק 'כאילו'? משום שהרשימה של מעשי החסד עם הזולת היא מוזרה משהו. אפשר לחשוב על מעשים חשובים לא פחות, הנעדרים מהרשימה. חז"ל בחרו באותם פסוקים מתהלים, ומהם גזרו את הפעולות המשתלבות לכלל מעשים טובים, שאדם מצופה לעשותם לזולתו, כשהוא במצוקה. התאמת חלקי הפסוק לרעיון הזה מחייבת קצת אקרובטיקה דרשנית, שכן הפסוקים מתהלים לא התכוונו בדיוק לזה.
את " יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ" דורש רבי ירמיהו כהישמרות מיצר הרע (בסיעתא דשמיא, כמובן). הקשר ל-"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" רופף למדי.
את "וִיחַיֵּהוּ" דורש איסי כמתן פרוטה לעני, מתן המחיה אותו.
את "וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ" דורש ר' יוחנן כקבורת מת-מצוה. הארץ היא המקום בו ייקבר המת.
את "וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו" דורשים חז"ל כהברחת הנרדף מיד השלטון הזר הרודף אותו.
את "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי" דורש רב הונא כקיום מצוות ביקור חולים.
נותר "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" החידתי משהו. רבי יונה אומר כי בכוונה לא נאמר 'אַשְׁרֵי נוֹתֵן לְדָל'. 'משכיל' מרמז, לדעתו, על מביט ומסתכל, והוא אומר כי הרוצה לקיים מצוות "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ", חייב להסתכל בזולת היטב, ולראות כיצד יוכל לסייע לו בלי להביך, להשפיל ולהרתיע אותו, משום שחשוב לא רק מה לתת, אלא גם איך לתת.
וכך גויס אותו פסוק מתהלים, המדבר, לאמיתו של דבר, על עזרתו של האל לצדיק הסובל, כדי להציע רמזים למה שיכול אדם לעשות למען רעהו, שהגיע למצב, המשווע לעזרה.
אותו רבי יונה, שהציע את הרעיון הנכון כל כך מבחינה פסיכולוגית, מתאים מאין כמוהו לככב כגיבור בסיפור החותם את המדרש. אין צורך לפרש את הסיפור המובן כל-כך. הוא ראה את בן-הגדולים שהתרושש, וידע את הדרך הנכונה, הנבונה והמתחשבת, שהקלה על הבחור המסכן לקבל את מה שכבודו לא היה מתיר לו לקחת בדרך הרגילה.