"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת." (בראשית ב')
"לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" (תְּהִלִּים ס"ו, ה'). אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַף הַנּוֹרָאוֹת שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלֵינוּ, בַּעֲלִילָה אַתָּה מְבִיאָם עָלֵינוּ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הקב"ה אֶת הָעוֹלָם, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בְּרֵאשִׁית א', ב'), זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְאָדָם נִבְרָא בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַעֲלִילָה נִתְלֵית בּוֹ, שֶׁהוּא מֵבִיא הַמִּיתָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת". מָשָׁל לָאָדָם, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ, כָּתַב גֵּט. נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְגֵט בְּיָדוֹ. הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלִילָה עָלֶיהָ לִתְּנוֹ לָהּ. אָמַר לָהּ: מִזְגִּי לִי אֶת הַכּוֹס. מָזְגָה לוֹ, וְנָתְנָה לוֹ. אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ נָתוּן לְךָ. צְאִי מִבֵּיתִי, שֶׁמָּזַגְתָּ לִי כּוֹס פְּשׁוּר! אָמְרָה לוֹ: כְּבָר הָיִיתָ יוֹדֵעַ, שֶׁכּוֹס פָּשׁוּר אֶמְזֹג לְךָ. הֵבֵאתָ גֵּט בְּיָדְךָ. וְכֵן אָמַר אָדָם לִפְנֵי הַבָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, קֹדֶם שֶׁתִּבְרָא עוֹלָמְךָ, הָיְתָה קוֹדֶמֶת הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במ' י"ט, י"ד), אֶלָּא שֶׁתָּלִיתָ בִּי הָעֲלִילָה. הֱוֵי אוֹמֵר: "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם".
מדרש ילמדנו (תנחומא)
ר' יהושע בן קרחה, מתלמידי ר' עקיבא (ואולי בנו), בוחר לפרש את אזהרת אלוהים לאדם מפני אכילה מעץ הדעת בדרך מיוחדת, בהחלט בדרך שונה מהפירוש הרגיל. "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת" מתפרש בדרך כלל בפשטות כאזהרה, שאם יאכל האדם מפרי עץ הדעת – ימות. המדרש מציג פירוש הרבה יותר קיצוני – אם יאכל האדם מפרי עץ הדעת – יביא אלוהים את המוות לעולם, והאדם יהיה הראשון שימות. כלומר – לולא אכל האדם מפרי עץ הדעת, לא היה מוות בעולם!
עד כאן – רעיון מעניין, המציג אפשרות מרתקת ומסעירה של עולם ללא מוות. בצעד נוסף יכול הסיפור לנסות ולשכנע אותנו, שהאדם הוא האשם בכניסת המוות אל תוך חיינו. אלא שר' יהושע אינו משתכנע. הוא מציג שני רעיונות מהפכניים משלו:
א. אלוהים יצר את המוות עוד לפני שברא את האדם. "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – מתפרש ע"י ר' יהושע כך: 'חושך' הוא מלאך המוות. כלומר – אלוהים יצר את המוות עוד לפני היום הראשון של הבריאה, ויתכן שהמוות לא נוצר ע"י אלוהים, שכן החושך והתהום היו שם עוד לפני מעשה הבריאה הראשון.
ב. אלוהים חיפש 'עלילה', כלומר – ביקש תואנה להעליל על האדם את הסיבה להופעת המוות. מדוע רצה אלוהים להעליל על האדם את החטא הנורא הזה? על כך אין ר' יהושע משיב. הוא מבסס רעיון זה על פסוק מתהלים: "לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם". גם זו קריאה דרשנית של הפסוק המקראי, שכן 'עלילה' בפסוק זה היא, פשוט, מעשה גדול ומרשים. קריאת הפסוק בדרך זו היא הטחת האשמה גדולה כלפי הבורא: לכו וראו את העלילות הנוראות שממציא אלוהים על האדם.
המשל הנחמד שמביא ר' יהושע מפתיע גם הוא, כשאנו מבינים, כי אלוהים הוא הנמשל לאותו אדם, שהעליל עלילת כזב על אשתו. האיש רצה להיפטר מרעייתו, וחיפש 'עלילה', איזה תרוץ, שיספק לו את הסיבה למסירת הגט בידיה. הוא מצווה על אשתו למזוג לו כוס משקה חם (שוקו? מרק? קפה?), וכשהאישה הצייתנית נענית לו, ומוזגת לו כוס משקה, הוא מגרשה מהבית בטענה, שהמשקה היה פושר. האישה אינה טפשה. היא הבחינה, שבעלה היקר נכנס לבית, כשמסמך הגט כבר היה בידיו.
ובדומה להאשמה שמטיחה האשה בבעלה החצוף, כך שם ר' יהושע בפיו של האדם את ההאשמה הבאה כלפי הבורא: על פי המסורת, היתה התורה כבר כתובה לפני בריאת העולם, ובתורה מוזכר קיומו של המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. אז מה אתה רוצה ממני?
רעיונו אלה, שמביא ר' יהושע, נוגדים את התפיסה המקראית הבסיסית, הבאה לידי ביטוי בספר דברים ל"ב: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".