פַּעַם אַחַת גָּזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְשֶׁלֹּא יָבִיאוּ בִּכּוּרִים לִירוּשָׁלַיִם, וְהוֹשִׁיבוּ מִשְׁמָרוֹת עַל הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, כַּאֲשֶׁר רָצָה שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל.
מֶה עָשׂוּ כְּשֵׁרִין שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר וְיִרְאֵי חֵטְא? הֵבִיאוּ סַלֵּי בִּכּוּרִים וְחִפּוּם בִּקְצִיעוֹת (תְּאֵנִים יְבֵשׁוֹת) וּנְטָלוּם, וְנָשְׂאוּ עֵלִי עַל כִּתְפֵיהֶן. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל מִשְׁמֶרֶת, אָמְרוּ לָהֶם הַשּׁוֹמְרִים: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִין? הָיוּ אוֹמְרִין לָהֶם: לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי עִגּוּלֵי דְּבֵלָה, שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת הַקְּצִיעוֹת בַּמַּכְתֶּשֶׁת שֶׁלְּפָנֵינוּ וּבָעֵלִי, שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים עַל כְּתֵפֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶן, מֵהַמִּשְׁמָרוֹת — עִטְּרוּם אֶת הַבִּכּוּרִים בַּסַּלִּים הַלָּלוּ, וֶהֱבִיאוּם לִירוּשָׁלַיִם.
פַּעַם אַחַת גָּזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְהוֹשִׁיבוּ מִשְׁמָרוֹת עַל הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל.
מֶה עָשׂוּ יִרְאֵי חֵטְא שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? הֵבִיאוּ גְּזִירֵיהֶן (חֲתִיכוֹת עֵצִים) לַמַּעֲרָכָה, וְעָשׂוּ מֵהֶם סֻלָּמוֹת, וְהִנִּיחוּ עַל כִּתְפֵיהֶם, וְהָלְכוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֶצְלָן אֶל הַמִּשְׁמָרוֹת, אָמְרוּ לָהֶם הַשּׁוֹמְרִים: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִין? אָמְרוּ לָהֶם: לְהָבִיא גּוֹזָלוֹת מִשּׁוֹבָךְ שֶׁלְּפָנֵינוּ וּבְסֻלָּמוֹת שֶׁעַל כְּתֵפֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶן, פֵּרְקוּם וְהֶעֱלוּם לִירוּשָׁלַיִם. וְלָכֵן קוֹרְאִים לָהֶם בְּנֵי סֻלָּמַאי, עַל שֵׁם הַסֻּלָּמוֹת שֶׁעָשׂוּ.
בבלי תענית עפ"י שטינזלץ
בספר מלכים א' פרק י"ב מסופר על יוזמתו של ירבעם בן נבט, המורד בשלמה והמייסד את ממלכת ישראל, למנוע מתושבי ממלכתו לעלות לרגל לירושלים:
וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת.
וכמו המחסומים שהקים ירבעם על דרכי העליה לרגל, כך גם הַמַּלְכוּת הרומית, שבתקופות מסוימות ראתה בפולחן היהודי סכנה למשטר או לשקט התעשייתי בממלכה, הציבה משמרות על הדרכים, משמרות שבדקו בכליהם של ההולכים דרומה, וחיפשו חפצים אסורים, כמו סלי ביכורים או גזרי עצים להעלאת אש על המזבח במקדש. חז"ל מנסים לתאר את התמודדותם של האנשים הפשוטים בממלכה עם האיסורים האלה. היו ביניהם, כך מסופר במסכת תענית בבבלי, אנשים, שלא רק שלא השלימו עם הגזרה נגד העליה לרגל לירושלים, אלא גם התחכמו ומצאו פתרונות יצירתיים, המתאפיינים בחוכמת ההסתרה, או, יותר נכון, בשיווי מראה של 'משהו אחר' לאותם חפצים אסורים.
את הביכורים היו אותם 'מבריחים' מכסים בקציעות, בדבלי תאנים, ונושאים איתם גם עֵלִי ומכתש. לשאלת השומרים על הדרך ענו, שהם הולכים להכין עיגולי דבלים. אחרי שעברו את המשמר, הסירו את הקציעות, וקישטו את הסלים, כיאה לטנאי ביכורים.
עצי המערכה, שגם נשיאתם בדרך נאסרה על ידי השלטונות, הורכבו כסולמות, כשה'אליבי' היה הליכה למקום בו ניתן להוריד גוזלי ציפורים באמצעות סולמות. ושוב, לאחר שעברו את נקודת המשמר, פורקו הסולמות, וכך הגיעו אותם עולי רגל לירושלים עם עצים למלאכת הקרבנות.
סופו של המדרש מציין, שאותם העולים עם הסולמות המאולתרים נקראו בהמשך 'בני סולמאי', וכמובן, קיימת האפשרות ההפוכה, והיא שהסיפור הזה הומצא כדי להסביר את מקורו של שם המשפחה המיוחד הזה.