אמר ר' יוחנן בשם ר' יוסי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי, ושִּׂמַּחְתִּים בבית תפילתי" (ישעיהו נו, ז), "בית תפילתם" לא נאמר, אלא "בית תפילתי", מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל.
ועל כך שואלים: מה הוא מתפלל, האלוהים, מה אומר הוא בתפילתו, ולאן היא פונה?
אמר רב זוטרא בר טוביה, אמר רב, כך אומר הוא: "יהי רצון מִלְּפָנַי שיכבשו רחמַי את כעסי על עם ישראל בשל חטאיו, ויגולו רחמַי על מידותי, שעל פיהן משלם ה' מידה כנגד מידה, ואתנהג עם בני, עם ישראל, במידת הרחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין".
אמר ר' ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול: פעם אחת, ביום כיפורים אחד, נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, וראיתי בחזון את אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, המבטאים את שלטונו העליון, שהוא יושב על כסא רם ונישא (עיין ישעיה פרק ו), ואמר לי: "ישמעאל בני, ברכני"! אמרתי לו כנוסח תפילתו: "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותִכָּנֵס להם לפנים משורת הדין". ונענע לי הקדוש ברוך הוא בראשו, כמרוצה מן הברכה הזו. והשמיע לנו חידוש בפרטי המעשה בזה, ש"נענע לו הקדוש ברוך הוא בראשו" שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי ה' עצמו מבקש מהאדם שיברכנו, כל שכן אדם לאדם..
(בבלי ברכות, בסיוע תרגום שטיינזלץ)
השאיפה להאניש את דמות האל לא פסקה בישראל, ורק יחידי סגולה כרמב"ם הלכו בכיוון אחר, ופסלו כל תיאורים מוחשיים או אנושיים של אלוהינו. והנה, לדעתו של ר' יוחנן (בשם ר' יוסי), אלוהים אפילו מתפלל! אותה פעולה אנושית כל כך, שמטרתה המיוחדת היא שיחה עם האל, ביטוי רגשות הודיה לאל או העלאת בקשות בפניו, נעשית כאן, במדרש חביב זה, לפעולה שגם האל זקוק לה.
הנימוק שמעלה ר' יוחנן הוא, כמובן, טריק מדרשי המבוסס על פרשנות לא שגרתית לפסוק מקודש מהתנ"ך. אם בספר ישעיהו כתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושִּׂמַּחְתִּים בבית תפילתי", הרי ש'בית תפילתי' רומז לתפילתו של האל, אחרת צריך היה לכתוב ' ושִּׂמַּחְתִּים בבית תפילתם'. לא משכנע, אבל זה סגנון קלאסי של מדרש חז"לי. אם כך כתוב בתנ"ך, ואם זה הביאור האולטימטיבי לפסוק – הרי לנו הוכחה שאלוהים מתפלל... בדרך דומה הוכיחו הליצנים שמרדכי היהודי היה כדורגלן מוכשר, שכן כתוב במגילה "ומרדכי עומד בשער"...
הנחה זו, שגם האל מתפלל, מחייבת את חז"ל להעמיק ולחשוב מהו תוכן תפילתו של האל, ואל מי תפילתו ממוענת. ואלה מחשבותיהם בעניין זה:
תפילתו של האל ממוענת אל עצמו. הוא מביע תקווה שמידת הרחמים תגבר אצלו על מידת הדין בבואו לשפוט את בני ישראל. האם תפילה כזאת מתאימה גם לבן-אנוש? בהחלט! בתוכנו מתרוצצים רגשות ויצרים סותרים, וברגע של הזדככות הנשמה אנו עשויים להביע משאלה כזאת, שהטוב אצלנו יכריע את הרע, שהתבוני יכריע את האווילי, שהחומל יכריע את האגואיסטי. על כן אין להיות מופתעים מיחוס כוונות כאלה גם לאל. אלוהים של התורה מתאים בדיוק לתדמית הזאת, של מי שזעם, קנאה ונקמנות מתמודדים בתוכו עם אהבת עמו ישראל.
לאל יש מידות, ואלה אקסיומאטיות בתכונותיהן. כשמודד אלוהים לבני ישראל מידה כנגד מידה, הצדק המוחלט משתלט, ואין מקום לרחמים. הרחמים הם לפנים משורת הדין, והאל מביע משאלה, שרחמיו יגברו על מידותיו. מעניין... זה לא בדיוק האל שאנו מכירים מהתורה. בנביאים הולכת דמות האל ונעשית מורכבת יותר.
ר' ישמעאל בן אלישע הכוהן הגדול מספר על מעמד מאד מיוחד בו נטל חלק, שבו ראה בחזון את אלוהים היושב על כסא רם ונישא, ואלוהים מבקש ממנו, מבן-האדם, שיברך אותו, את האל. זה בהחלט מעמד מיוחד. בני האדם נוהגים לברך את האל, אך רק יחידי סגולה כר' ישמעאל זכו לשמוע את האל מבקש מהם את ברכתם. בזאת הוא מצהיר על כך שהוא זקוק לברכה זו. באותו חזון מחזיר לו ר' ישמעאל את אותה ברכה, שסיפרו עליה חכמים, שהיא תפילתו של האל: "יהי רצון וגו'...". במענה זה מראה ר' ישמעאל שהוא מודע למאבק הפנימי השורר בנפשו של האל, והוא מבקש לחזק את האל על ידי הבעת הזדהות עם צורך זה שלו.
על פי תיאורו של ר' ישמעאל, היה האל מרוצה ממענה זה, והוא נענע לו בראשו כמאשר או כמודה על התשובה. ומכאן למדים אנו, כך אומר ר' ישמעאל, עד כמה חשובה הברכה שאנו מברכים איש את רעהו, שכן אפילו האל זקוק לה מאד.
ואנו, בני האנוש, טוב כי נעצור מפעם לפעם ונתפלל את הברכה הבאה:
יהי רצון מִלְּפָנַי שיכבשו רחמַי את כעסי על זולתי, ויגולו רחמַי על מידותי, ואתנהג עם חברי במידת הרחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. אמן!