תַּנְיָא: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ — אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא בְּפָנָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. מִנַּיִן הַדְּבָרִים הַלָּלוּ? אָמַר רַב נַחְמָן: שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ, שׁוּב מִצְרַיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ" (שְׁמוֹת ד, יט). אָמַר לוֹ ה' לְמֹשֶׁה: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ לְיִתְרוֹ, שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר לְמִצְרַיִם. לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. וּמִנַּיִן שֶׁנָּדַר? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" (שְׁמוֹת ב, כא) וּמְפָרְשִׁים "וַיּוֹאֶל" - מִלָּשׁוֹן "אָלָה", וְאֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָבֹא אִתּוֹ בְּאָלָה" (יְחֶזְקֵאל יז, יג).
וּרְאָיָה אַחֶרֶת לְעֶצֶם הַהֲלָכָה, שֶׁאֵין מַתִּירִים אֶלָּא בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בְּצִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ: "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד, אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים חַיִּים" (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב לו, יג). וְשׁוֹאֲלִים: מֶה הָיְתָה מְרִידָתוֹ? מָצָא אוֹתוֹ צִדְקִיָּה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְנֶבֶת חַיָּה, וְהִתְבַּיֵּשׁ נְבוּכַדְנֶצַּר בַּדָּבָר. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבַע לִי, שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה עָלַי, וְלֹא יֵצֵא הַדָּבָר לָרַבִּים! נִשְׁבָּע לוֹ.
לְסוֹף הָיָה מִצְטַעֵר צִדְקִיָּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְסַפֵּר, וְלֹא יָכוֹל הָיָה מִפְּנֵי הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע. נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ לוֹ, וְסִפֵּר אֶת הַדָּבָר בָּרַבִּים. שָׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁמְּבַזִּים אוֹתוֹ בִּגְלַל מָה שֶׁעָשָׂה. שָׁלַח וְהֵבִיא סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם לְסַנְהֶדְרִין: רְאִיתֶם מֶה עָשָׂה צִדְקִיָּהוּ? וְכִי לֹא כָּךְ נִשְׁבָּע בְּשֵׁם שָׁמַיִם "שֶׁאֵינִי מְגַלֶּה"? אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה.
אָמַר לָהֶם: וְכִי נִשְׁאָלִים עַל הַשְּׁבוּעָה? אָמְרוּ לוֹ: כֵּן. אָמַר לָהֶם: בְּפָנָיו שֶׁל הָאִישׁ שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ נִשְׁאָלִים, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? אָמְרוּ לוֹ: בְּפָנָיו דַּוְקָא. אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם מָה עֲשִׂיתֶם? מָה טַעַם לֹא אֲמַרְתֶּם לְצִדְקִיָּהוּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, אֶלָּא בְּפָנַי? מִיָּד נִתְקַיֵּם בָּהֶם "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן" (אֵיכָה ב, י). אָמַר ר' יִצְחָק: שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם כְּדַיָּנִים, מִתַּחְתֵּיהֶם, לְהוֹרוֹת שֶׁשָּׁגוּ בִּדְבַר הֲלָכָה.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
הפצת אמיתות מביכות על הזולת אולי לא תיחשב ל-shaming קלאסי, שכן מדובר בעובדות אמיתיות, אבל גם זו עבירה, שנזקה עלול להיות חמור ביותר. האגדה על צדקיהו ונבוכדנצר חורגת בהרבה מגבולות ההיגיון המקראי, שכן חטאו של צדקיהו המקראי כלפי נבוכדנצר מלך בבל היה אחר לגמרי, חמור בהרבה מזה המתאר באגדה, והוא זכה לתגובה האלימה ביותר שניתן לתאר. על כן הסיפור המגוחך שלפנינו אינו מבקש שנאמין לו, אלא הוא מיועד ללמדנו לקח הלכתי בעניין התרת נדרים.
ההלכה מהברייתא אומרת, כי אם נדרת נדר, המונע ממך ליהנות ממשהו השייך לזולתך, ואתה רוצה להתיר את הנדר הזה, מן הדין הוא, שתבקש מאותו חבר, שמנכסיו הִדַּרְתָּ את עצמך, להתיר את נדרך זה. רק בנוכחותו ובאישורו יכול אתה לעשות reset, ולהמשיך כאילו לא נדרת נדר זה.
הנדר, שנדר צדקיהו בפניו של נבוכדנצר, היה לא לספר עובדה מביכה על המלך הבבלי, כלומר לא להעיד, כי ראה במו עיניו כיצד האיש אוכל ארנבת חיה! אגב, אכילת איבר מן החי היא איסור, הכלול בשבע מצוות בני נוח, כלומר היא מחייבת גם לא-יהודים. נבוכדנצר, שחשש מהפגיעה בתדמיתו, שתתרחש אם יוודע הדבר, השביע את צדקיהו (שעל פי האגדה, היה נוכח בדרך מקרה באירוע המביך) שלא יספר את הדבר לאיש, וזה אכן נשבע.
וכמו באגדות עם רבות, הסוד הזה, שהיה שמור בבטנו של צדקיהו, הציק לו, והוא חש צורך לספר את שראו עיניו. זוכרים את 'למלך מידס אוזני חמור'? אותו רועה יווני, שראה את המלך מידס מסיר את כובעו, כך שנגלו אוזני החמור שלו, חש צורך עז לספר את הדבר, אך מרוב פחד מפני מה שעלול המלך לעשות לו, והוא לחש את הסוד הנורא בין הקנים שלגדות הנחל. וכך, מדי עבור הרוח בקנים, הם היו מרחשים ומלחשים: 'למלך מידס אוזני חמור!'.
לצדקיהו היתה דרך אחרת לפרוק את המידע העסיסי שקלט. הוא הלך לחכמים, ביקש מהם להתיר את השבועה שלו, והם נענו לבקשתו. אולם נבוכדנצר הפגוע היה בעל ידע תלמודי עשיר, והוא הכיר את הברייתא הנ"ל, זו האוסרת להתיר את הנדר שלא בפני האדם, שיושפע אישית מהתרת הנדר הזה. הוא כינס את הסנהדרין (שלא היה קיים בימיו) ונזף בחבריו, שהתירו את הנדר הזה. על פי ר' יצחק, התביישו חברי הסנהדרין כל כך, ששמטו מתחתם את הכריות, עליהן היו נוהגים לשבת כדיינים, כריות שהדגישו את מעמדם הרם.
מי שהזכיר במעשיו את מעשהו המביך של צדקיהו בימינו אנו היה הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי בנאומו בשנת 1990, כשכינה את חברי הקיבוצים 'מגדלי שפנים וחזירים', בכמה הבדלים: אותם קיבוצים שעסקו באותם ימים בגידול חזירים וארנבות (שפנים אסור לגדל) לא נעלבו מחשיפת העובדה הגלויה הזאת; גידול חזירים לא היה בגדר סוד מביך, שמישהו נשבע לא לגלותו; ובנוסף לכך, לא היה באותו זמן שום נבוכדנצר, שיעמיד את הרב החצוף במקומו.