וְרָאשֵׁי חָדְשֵׁי הָרִאשׁוֹן, הָרְבִיעִי, הַשְּׁבִיעִי וְהָעֲשִׂירִי, הֵמָּה יְמֵי הַזִּכָּרוֹן וִימֵי חַג בְּאַרְבַּע תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה. כְּתוּבִים וַחֲקוּקִים הֵמָּה לְעֵדוּת מִיָּמִים יָמִימָה. וַיָּשֶׂם אוֹתָם נֹחַ לוֹ לַמּוֹעֲדִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם לִהְיוֹת לוֹ בָּהֶם חַג זִכָּרוֹן.
בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן נֶאֱמַר אֵלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת הַתֵּבָה, וּבוֹ יָבְשָׁה הָאָרֶץ, וַיִּפְתַּח, וַיַּרְא אֶת הָאָרֶץ. בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי נִכְלָא פִּי מַעְיָנוֹת הַתְּהוֹם בָּאָרֶץ. וּבְרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וְהַמַּיִם הֵחֵלּוּ לָרֶדֶת אֶל קִרְבֶּנָה. וּבְרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וְנֹחַ הָיָה שָׂמֵחַ.
לָכֵן עָשָׂה אוֹתוֹ לוֹ לְמוֹעֲדֵי זִכָּרוֹן לְעוֹלָם, וְכָכָה יְסָדוֹ. וְנֶחְרְתוּ עַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר שָׁבוּעוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, מִן הָאֶחָד וְעַד הַשֵּׁנִי בּוֹא יָבוֹא זִכְרוֹנָם. מִן הָרִאשׁוֹן עַד הַשֵּׁנִי, מִן הַשֵּׁנִי עַד הַשְּׁלִישִׁי, מִן הַשְּׁלִישִׁי עַד הָרְבִיעִי. וְכָל הַיָּמִים אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ הֵם שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים שַׁבְּתוֹת יָמִים, עַד מְלֹאת שָׁנָה תְּמִימָה. כָּכָה חָרוּת וְחָקוּק עַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, חֹק שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְלֹא יַעֲבֹר.
וְאַתָּה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמְרוּ אֶת הַשָּׁנִים עַל פִּי הַמִּסְפָּר הַזֶּה, אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים יוֹם וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת יוֹם. וְהָיָה שָׁנָה תְּמִימָה, וּמִסְפַּר מִפְקַד יְמֵי הַשָּׁנָה וּמוֹעֲדֶיהָ לֹא יִשָּׁחֵת. כִּי הַכֹּל בּוֹא יָבוֹא בָּהּ כְּפִי אֲשֶׁר הוּעַד עָלָיו, וְלֹא יַעַבְרוּ כָּל יוֹם וְלֹא יְחַלְּלוּ כָּל מוֹעֵד. וְהָיָה כִּי יַעַבְרוּ, וְלֹא יִשְׁמְרוּ אוֹתָם כְּמִצְוֹתָיו, יַשְׁחִיתוּ בְּפַעַם אַחַת כָּל עֵת וּזְמַן, וְהַשָּׁנִים תֵּעָתַקְנָה מִמְּקוֹמָן. וְיַעַבְטוּן אָרְחוֹת סִדְרָם, וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִשְׁכְּחוּ אֶת דֶּרֶךְ הַשָּׁנִים, וְלֹא יִמְצְאוּ עוֹד. וְיִזְנְחוּ אֶת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּזְמַנּוֹ וְאֶת הַשַּׁבָּתוֹת, וְהֶעֱווּ אֶת כָּל דַּרְכֵי הַשָּׁנִים. כִּי יָדַעְתִּי אֶת הַדָּבָר, וּכְהַיּוֹם הַזֶּה אַגִּידֵהוּ לְךָ, וְלֹא אֶל בִּינָתִי אֶשָּׁעֵן, כִּי כֵן כָּתוּב לְפָנַי עַל הַסֵּפֶר וְעַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, מְיֻסָּדוֹת חֲלֻקַּת הַיָּמִים. וְלֹא יִשְׁכְּחוּ אֶת מוֹעֲדֵי הַבְּרִית, וְלֹא יֵלְכוּ בְּמוֹעֲדֵי הַגּוֹיִים לְפִי תַּעְתּוּעֵיהֶם וּלְפִי דַּעְתָּם.
וְהָיוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַבִּיטוּ, יִרְאוּ בַּיָּרֵחַ, הוּא הַמַּשְׁחִית אֶת הַזְּמַנִּים, וְיַקְדִּים עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְלָכֵן יַשְׁחִיתוּ אֶת הַשָּׁנִים בַּיָּמִים הַבָּאִים, וְעָשׂוּ יוֹם שָׁוְא לְיוֹם הָעֵדוּת, וְיוֹם בִּלְתִּי טָהוֹר לְיוֹם הַמּוֹעֵד. וְכָל אִישׁ לֹא יַבְדִּיל בֵּין יְמֵי קֹדֶשׁ וּבֵין יְמֵי חוֹל, כִּי יִתְעוּ בָּחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבַמּוֹעֲדִים וּבִשְׁנוֹת הַיּוֹבֵל. לָכֵן הִנְנִי מִצַּוְּךָ וּמֵעִיד בְּךָ לְמַעַן תָּעִיד בָּם. כִּי אַחֲרֵי מוֹתְךָ יַשְׁחִיתוּ בָּנֶיךָ אֶת הַדָּבָר, לְמַעַן יִסְפְּרוּ בַּשָּׁנָה רַק שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת יוֹם וְשִׁשִּׁים יוֹם וְאַרְבָּעָה יָמִים. וְעַל כֵּן יִתְעוּ בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּבַשַּׁבָּת וּבַחַג וּבַמּוֹעֵד, וְאָכְלוּ תָּמִיד אֶת הַדָּם בַּבָּשָׂר.
ספר היובלים
קטע מפורט זה, המסביר את הדרך הנכונה לחשב את הזמנים, מופיע עם תום המבול, בעת כריתת הברית בין אלוהים לנוח. על פי מסורת מעט שונה, כמה דורות לפני נוח, למד חנוך את חוכמת לוח השנה מפי המלאכים בשמים. הצמדת הרעיון הזה לזמן שאחרי המבול רומזת לכך, שלפני המבול הידע הזה לא היה קיים בין בני האדם.
על פי ספר היובלים, יסוד הלוח הוא שנת השמש, ושנה תמימה היא בדיוק 364 ימים. האמת המדעית המדויקת יותר היא שמֶשֶך הזמן שבו מקיף כדור הארץ את השמש נמשך 365 ימים, 5 שעות 48 דקות ו- 46 שניות. אבל מספר זה בעייתי יותר לחלוקה ליחידות שוות, בעוד ש-364 הוא מספר משובח מבחינה זו.
את 364 ימי השנה מחלקים בספר היובלים לארבע תקופות של 91 יום. התקופה הראשונה, תקופת האביב, מתחילה בחודש ניסן, הראשון לחודשי השנה, ויש בה 3 חודשים של 30 יום, בתוספת של יום אחד, המפריד בין תקופה זו לבאה אחריה, הלא היא תקופת הקיץ, וכן הלאה.
יש לדרך חלוקה זו יתרון מתמטי נוסף. 91 יום מתחלקים בדיוק ל-13 שבועות, ובסך הכל יש בשנה 52 שבועות.
דרך חישוב זו של השנים היא דרך מקודשת, כמאמר ספר היובלים – "כִּי כֵן כָּתוּב לְפָנַי עַל הַסֵּפֶר וְעַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, מְיֻסָּדוֹת חֲלֻקַּת הַיָּמִים". מכאן, שכל שינוי שיעשה האדם בדרך חישוב זו ישבש את הזמנים, ויביא לכך שחגים ומועדים יתקיימו בימים שאינם מקודשים, רחמנא לצלן...
אם כן – לפנינו לוח שמשי מובהק, שכותב ספר היובלים רואה בו יסודות מקודשים, שאין לפגוע בהם. בלוח זה השנה תואמת גם את הקפת הארץ את השמש וגם את עונות השנה, הנגזרות מהקפה זו. החודשים של לוח זה הם תוצר מלאכותי של חלוקה קבועה ל-30 ימים, ממש כמו שהשבועות הם מקבצים של 7 ימים.
האם היה הלוח השמשי הזה הלוח הקובע בתקופות בית ראשון ושני? האם לא היו קיימים בו כלל יסודות המתבססים על מחזורי החודש הירחי? הלא ידוע כי במסופוטמיה הקדומה הניה כבר נהוג לוח משולב ירחי-שמשי. על כך נטושה מחלוקת בין חוקרים, ולא נכריע כאן בשאלה זאת.
בתקופה שבה נכתב ספר היובלים, המאה השניה לפנה"ס, כך טוען הקטע שלפנינו, החל הלוח העברי לקבל השפעות של הלוח הירחי, לוח המבוסס על 12 חודשים, שכל אחד מהם מתחיל במולד ירח. חודש כזה הוא בערך בן 29.5 ימים, ושנים עשר חודשים כאלה הם ביחד 354 ימים. ברור שדרך חישוב כזאת מתנגשת עם הלוח השמשי, ואינה תואמת אותו. אגב, הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי קלאסי, שבו המועדים נעים 'אחורנית' 10 או 11 ימים בכל שנה, מה שמנתק את החיבור של חג ומועד עם עונת השנה. הדבר, כנראה, לא הפריע למוסלמים, שרבים מהם היו יושבי מדבר, ועונות השנה, החשובות כל כך לחקלאים, לא היו גורם דומיננטי בשנה שלהם.
ספר היובלים אינו מכיר בשילוב של שני הלוחות ללוח שמשי-ירחי, המקובל בתרבות העברית עד היום. בלוח כזה יש להוסיף פעם בשנתיים או שלוש חודש 13 לשנה, והדבר נעשה אצלנו בחודש אדר. חודשי הלוח המשולב מתחילים, אם כן, במולד הירח, שלא כמו בלוח השמשי העתיק, זה המתואר כאן.
ספר היובלים רואה בחדירת הלוח הירחי לתרבות העברית פשע: "וְהָיוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַבִּיטוּ, יִרְאוּ בַּיָּרֵחַ, הוּא הַמַּשְׁחִית אֶת הַזְּמַנִּים, וְיַקְדִּים עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְלָכֵן יַשְׁחִיתוּ אֶת הַשָּׁנִים בַּיָּמִים הַבָּאִים, וְעָשׂוּ יוֹם שָׁוְא לְיוֹם הָעֵדוּת, וְיוֹם בִּלְתִּי טָהוֹר לְיוֹם הַמּוֹעֵד. וְכָל אִישׁ לֹא יַבְדִּיל בֵּין יְמֵי קֹדֶשׁ וּבֵין יְמֵי חוֹל, כִּי יִתְעוּ בָּחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבַמּוֹעֲדִים וּבִשְׁנוֹת הַיּוֹבֵל".
יש הסבורים, כי אותה שיטה משלבת ירחית-שמשית, הדורשת מדי 2 או 3 שנים את עיבור השנה, החלה מתפתחת רק בתקופת המשנה והתלמוד. ספר היובלים מבטא את ההתנגדות השמרנית של חוגי הכוהנים בבית המקדש לכניסת הלוח הירחי. לסוגיה זו היתה חשיבות רבה, שכן עם המקיים תרבות, המבוססת על חגים ומועדים בלוח השנה, חייב להסתמך על דרך מחייבת אחת לכל.