"ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ' (דברים כ"ח). תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין". (בבא מציעא מב ע"א)
מדרש זה, קרוב לוודאי מדורו של רבי עקיבא הוא, הדור השלישי לתנאים. המדרש מתחיל בנגיעה קלה בשבר של פסוק מהתורה, מפרק כ"ח בספר דברים: ''יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ'. המדרש מנסה לענות על השאלה על מה מותר (ראוי, אפשר) לברך ועל מה לא.
רבי ישמעאל, חברו של ר' עקיבא, מסביר הסבר של פשט מה זה 'דבר הסמוי מהעין'. זה דבר שהעין לא שולטת בו, כלומר אינה יכולה לראותו. ר' ישמעאל אינו מתרחק מהמקור המקראי, ואת ההסבר המפורט הוא נותן בדיוק על האסם, היא הגורן. הוא מבדיל בין שלושה מצבים, ובכל אחד מהם ראוי לומר דבר ברכה אחר. מי שהולך למוד, למדוד את הגורן שלו, כדי לדעת מה גודל היבול, רשאי לבקש מהאל שיברך את הגורן, כלומר שיגדיל את נפח הבר שיימדד: ' יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו'. אם כבר החל במדידה, הוא רשאי לברך רק את האל: 'ברוך השולח ברכה בכרי הזה'. באמירת ברכה זאת יש כבר הכרה בכך שהמעשה כבר נעשה, שהאל כבר ברך את הגורן, ולא בקשה מהאל שיפעל למען יהיה היבול גדול. אם סיים את מדידת הגורן, אין הוא רשאי לברך עוד, שכן הגורן כבר אינה סמויה מן העין, היא מדודה וגודלה ידוע.
הבחנה זו מוזרה, אם אין אנו מייחסים לברכה, או לתפילה, כוח מאגי כלשהו. לפני שאחווה דעתי על עניין הברכה או הברכות, הנה ציטוט ממאמרו הקצר של הרב יצחק בלאו מישיבת ניר עציון:
מדוע אדם אינו יכול למדוד את גורנו ואח"כ לברך שישלח ה' ברכה במעשי ידיו? המהרש"א מסביר שאם הוא מדד כבר את הגורן ויודע את גודלה, אזי הוא ניצב בפני בעיה של עין הרע. את פשר הבעיה הזו ניתן להסביר כעניין מיסטי, או כחשש לקנאה של אחרים שישמעו כמה תבואה עשתה שדהו.
בעל ה"עין יעקב" מסביר את הגמרא בצורה שונה: הקב"ה מעדיף להשפיע על הגורן לפני שהמספרים המדוייקים ידועים. לאחר הספירה, שינוי בכמות ידרוש נס א-לוהי גלוי, ואילו אם האיכר יתפלל לפני הספירה - הקב"ה יוכל לעשות לו נס שלא יתגלה לעולם.
מסתבר שחכמים המשיכו להתלבט לגבי משנה זו, ושחשיבות אמירת ברכות בנוסח הנכון ובעיתוי הנכון עמדה לנגד עיניהם.
כשאנו מברכים מישהו, אנו רוצים לבטא משאלה שהחיים (האל) ייטיבו עם המבורך. אנו יכולים לברכו בפניו, ובכך להביע גם את חיבתנו אליו, אך אנו יכולים לברך אותו גם שלא בפניו. כשאנו מברכים את האל זה נשמע מעט אחרת. ברכה לאל יכולה להשתמע כתפילה אליו בבקשה שישפיע ברכה עלינו או על הזולת; אך ברכה לאל יכולה גם להשתמע כתודה על מה שהאל עשה עבורנו. וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין הברכה הנאמרת לפני מדידת הגורן לבין זו הנאמרת כאשר כבר ברור מה גודלה. בולט הדבר בפירושו המיוחד של 'עין יעקב', המניח כי 'סמוי מן העין' הוא מצב שבו עדיין אין אנו יודעים את גודלה של הגורן, ואם ברגע זה יקבל האל את בקשתנו, הוא יוכל להגדיל את היבול באופן סמוי מן העין, כך שלא נוכל לדעת אם נעשה פה נס בשל בקשתנו. הסברו של המהרש"א מניח שיש עוד סוג של ברכה: אנו כבר יודעים את גודלה של הגורן, שמחים על הצלחת היבול, וחוששים מעין הרע או מקנאת השכנים, ובברכתנו אנו מביעים תקווה, שאותו יבול שכבר נאסף לא ייפגע. בעיניו של המהרש"א זוהי תפילת שוא.
אותו ביטוי, 'הדבר הסמוי מן העין' מופיע בווריאציה יפה ב'הנסיך הקטן' של אכסופרי, שם אומר הסופר:
הנסיך הקטן חזר אל השועל
שלום עליך!- אמר כשהגיעה שעת הפרידה
ברוך תהיה בצאתך!-ענה השועל- הנה סודי והוא פשוט מאוד: אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין.
-כל דבר חשוב סמוי מן העין- חזר הנסיך למען ייחרט בליבו
הזמן שהקדשתי לשושנתך שלך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה – אמר השועל
הזמן שהקדשתי לשושנה שלי... חזר הנסיך הקטן למען שנן את הדבר היטב.
"מה שחשוב באמת, סמוי מן העין," שנה הנסיך הקטן.
"בני האדם שכחו אמת זו," הוסיף השועל –אולם עלייך לזכור את הדבר תמיד.