?כֵּיצָד מִתְפַּלְּלִים

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סִימָן לַדָּבָר (תְּהִלִּים י) "תָּכִין לִבָּם, תַּקְשִׁיב אָזְנְךָ".

אָמַר ר' יְהוּדָה: כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, הָיָה מְקַצֵּר בִּפְנֵי כֻּלָּן. כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, הָיָה אָדָם מַנִּיחוֹ בְּצַד זֶה, וּבָא וּמְצָאוֹ בְּצַד אַחֵר מִפְּנֵי הַכְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה.

הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְלִסְטִים, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אֵיזוֹ הִיא תְּפִלָּה קְצָרָה? רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'עֲשֵׂה רְצוֹנְךָ בַּשָּׁמַיִם, וְתֵן נַחַת לִירֵאֶיךָ בָּאָרֶץ, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'. ר' אֶלְעָזָר בְּר' צָדוֹק אוֹמֵר: 'שְׁמַע צַעֲקַת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה מְהֵרָה בַּקָּשָׁתָן. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: 'צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּין, וְדַעְתָּן קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד צְרָכָיו, וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה כְּדֵי מַחְסוֹרָהּ. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּר' צָדוֹק: אַבָּא הָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת: 'וּמֵאַהֲבָתְךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ', וְעַל הַכּוֹס אוֹמֵר: 'אֲשֶׁר קִדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת', וְאֵינוֹ חוֹתֵם.

תּוֹסֶפְתָּא בְּרָכוֹת

מִצְוַת 'עֲשֵׂה' לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ, שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? זוֹ תְּפִלָּה... חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא, שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם, וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו, שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם, בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ... אִם הָיָה רָגִיל, מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה, וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם, מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת  - כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה... וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לָרַמְבַּ"ם

התנ"ך מזכיר מספר פעמים את התפילה, אך נראה, שזו היתה, על פי רוב, תפילה ספונטנית, ללא נוסח קבוע. רק אחרי חורבן בית שני מתחיל להתעצב סגנון הברכות ותפילות הקבע, שלהן נוסח קבוע וזמנים קבועים.

המדרש מתוספתא ברכות, שזמנו כזמן עיצוב המשנה, ממחיש לנו את אותה תקופה, בה החלו להתעצב תפילות הקבע. עוד לפני חיבור נוסחים קבועים של טקסט, דנו חכמים בשאלות לא פחות חשובות: מהי תפילה? כיצד מתפללים?

תפילה היא רגע של ריכוז כוחות הנפש, או כמו שאומרים חכמים – התכוונות הלב. זה רגע של חיבור נפשו של האדם עם נמען התפילה, הוא האל. עם הכנת הלב לאותו ריכוז, יכולה גם האוזן הפנימית לשמוע את דבר האל אלינו. אותה התכוונות דורשת להתפנות למקום שקט (אם אין מתפללים בציבור), ולהתרחק מהסחות דעות של עניינים ארציים, מרעש ומריחות לא נעימים.

את התפילה יש להתאים לנסיבות. לא בכל פעם יכולים אנו להתפנות לפעילות מדיטטיבית ארוכה, ובכל זאת רוצים אנו לקיים מצווה זו. על כן, מספר המדרש על ר' עקיבא, אחד מגדולי הדור, שידע מתי לקצר, ומתי להשתקע בתפילה עד כדי שכחה עצמית. כשאתה מתפלל בציבור, אינך יכול להרשות לעצמך שכחה עצמית שכזאת.

היוצא לדרך נדודים, חשוב לו להתפלל לסיוע האל מפני סכנות הדרך, אך מחמת אותן סכנות, רשאי האדם להתפלל תפילה קצרה יותר. האם יודע כל יהודי לתמצת את נוסח תפילתו במצב שכזה? חז"ל מספקים לנו כמה דוגמאות, שניתן להבין מהן, שחכמים שונים ניסחו תפילות קצרות כאלה, כל אחד והנוסח שלו, ואפשר להניח, שציטוט תפילות אלה מלמדנו, כי יהודים אחרים נהגו לחזור עליהן, והנה לפנינו שלב ביניים בין תפילות ספונטניות לתפילות קבע. באותה תקופה, בה התחבר המדרש, כבר היה מקובל נוסח של חתימת התפילה במילים 'ברוך שומע תפילה'.

מאות רבות בשנים אחרי כן, בימי הביניים, מתאר הרמב"ם את תהליך היווצרות מנהגי התפילה, כמו שהוא מבין אותו. התפילה כמנהג קבע החליפה את עבודת הקרבנות בבית המקדש. משחרב המקדש, חיפשו היהודים תחליף להקרבת הקרבנות, ובחרו בתפילה. מנהגי הקרבנות היו מצוות מהתורה, ועל כן היה צורך למצוא פסוקי מקרא, שיצדיקו את החלפת עבודת הקרבנות בתפילות קבע, וכך מקבלים הפסוקים "וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" ו-"וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" פירוש דרשני: את האלוהים אפשר לעבוד בכל לבבנו, ועל כן התפילה, הנובעת מהלב יכולה להיחשב בהחלט לעבודת האל. וממה מורכבת התפילה? התפילה היא שילוב של שבח לאל, בקשות מהאל והודיה לאל על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו, כולל ההתייחסות הספציפית העתידית שלו לבקשותינו. מדובר ברצף הגיוני של פעולות, המתאימות גם למשאלות, שאנו מפנים לאדם אחר. תחילה אנו רוכשים את תשומת לבו האוהדת של חברנו, על ידי הבעת רגשותינו החיוביים כלפיו; אחר אנו שוטחים את בקשתנו בפניו, ולבסוף אנו מודים לו על שהוא עתיד למלא את בקשתנו. הרמב"ם מקפיד לציין, שכל אחד יתפלל לפי כוחו. הוא מודע לכך, שלבני אדם שונים יש יכולות ביטוי שונות, רמות פתיחות וגילוי לב שונות, ואף רמות פְּנִיּוּת שונות. בדברי סיום אלה יכולים אנשים למצוא עידוד להתפלל לפי דרכם, כשאינם תחת לחץ של דרישות לְיֶדַע בקריאה או ליכולת התבטאות חופשית.

לרמב"ם היו גם דעות משלו על אותה תקופה עתיקה, שבה עבדו בני ישראל את האל באמצעות הקרבת קרבנות, אך זה כבר עניין לפעם אחרת.