מְסֻפָּר: כַּאֲשֶׁר נִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה, אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: יְבָרְכֵנִי אֲדוֹנִי! אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְאָדָם, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא שָׁם אִילָן, שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין, וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּרוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן, וְשָׁתָה מִמֵּימָיו שֶׁל הַמַּעְיָן, וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ שֶׁל הָאִילָן. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר: אִילָן, אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרְכֶךָּ? אִם אֹמַר לְךָ שֶׁיְּהוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין - הֲרֵי כְּבָר פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין, שֶׁיְּהֵא צִלְּךָ נָאֶה - הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה, שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ - הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם כְּבָר עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ; אֶלָּא בְּרָכָה זוֹ אֲבָרְכֶךָּ: יְהִי רָצוֹן, שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִין מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. אַף אַתָּה שֶׁרוֹצֶה בִּבְרָכָה מִמֶּנִּי, בַּמֶּה אֲבָרְכֶךָּ? אִם בְּתוֹרָה - הֲרֵי יֵשׁ לְךָ תּוֹרָה, אִם בְּעֹשֶׁר - הֲרֵי עֹשֶׁר, אִם בְּבָנִים - הֲרֵי יֵשׁ לְךָ בָּנִים; אֶלָּא יְהִי רָצוֹן, שֶׁיִּהְיוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.
בבלי תענית
נתחיל בתמונת המשל – תמונה יפה לכל הדעות: אילן נושא פרות מתוקים, השתול על אמת מים צלולים ומשיבי נפש, ואשר מטיל צל נאה ביום שרב, וכל זה על רקע המדבר הצחיח. מי שמגיע אחרי הליכה מייגעת במדבר אל פינת החמד הזאת, זוכה למנוחה ולארוחה, כוחותיו שבים אליו, והוא מלא רגשי תודה. תמונה זו מזכירה את פסוקי פרק א' בתהלים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי-מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". גם זה תיאור מטאפורי לאיש הצדיק, כמו המשל במדרש שלפנינו.
רב נחמן, מחשובי אמוראי בבל, ורבי יצחק, אמורא ארץ-ישראלי, שביקר בבבל מספר פעמים, היו חברים טובים. במדרש שלפנינו נפרד רב נחמן מחברו רבי יצחק בבקשה מיוחדת: 'יְבָרְכֵנִי אֲדוֹנִי!'. אנו מכירים טוב יותר את המצב הקלאסי, בו מברך אדם את חברו מיוזמתו שלו, כהבעת רצון טוב, חיבה או דאגה לשלומו. כאן מבקש רב נחמן את הברכה. במחשבה נוספת – גם הסיטואציה הזו אינה נדירה כל כך. ניזכר באירועי חתונה, בהם לפני החופה מושיבים את הכלה, ואורחי המעמד באים אליה לקבל את ברכתה, המאד נחשבת ביום שכזה. גם בהתכנסויות של תרבויות אחרות נוהגים אנשים לעבור על פני המנהיג הרוחני, ולקבל את ברכתו. זה נשמע הגיוני כשהמברך הוא אחד, והמתברכים הם רבים. כאן, בסיפורנו זה, נפרדים שני רעים זה מזה, והאחד מבקש את ברכתו של רעהו.
רבי יצחק, המתבקש על ידי חברו לברך אותו, בוחר לברך בדרך מקורית. הוא פותח במשל העץ הפור והמצל מעל אמת המים במדבר, משל המסתיים בברכה שמברך ההלך את העץ. רבי יצחק אינו מסיים בזה, אלא מפרט את הנמשל שלו: אתה, רב נחמן, כמו עץ פורה ומצל. פרייך – תורתך, וזכיתי אני ליהנות מפרי חכמתך.
וכאן מגיע עיקרה של הברכה, שהיא מיוחדת, כי היא נאמרת לאדם, שהוא מבורך גם בתורה, גם בעושר, וגם בבנים. במה נברך את מי שכבר יש לו הכל? היום מאד מוכרת הברכה השגרתית 'שתישאר (טוב ויפה וחכם וחביב ומקובל ומצליח) כמו שאתה'. רבי יצחק אומר יותר מזאת. הוא מזכיר לרב נחמן ולנו, שלנו חשוב לא רק העתיד האישי שלנו, אלא גם עתידם של ילדינו או נכדינו. ורבי יצחק מברך את רב נחמן: 'יְהִי רָצוֹן, שֶׁיִּהְיוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ!'.
חז"ל הזכירו לא פעם את גורלו העגום של חכם, שבניו נטשו את דרך התורה, והם אינם מלומדים כמוהו. היכולת, הזכות וההצלחה להעביר לדור הבא שלנו את השגינו הם מסממני האושר האולטימטיביים של תרבות חז"ל.
האם הבקשה מהזולת שיברך אותי, יש בה יוהרה או אגואיזם? אני סבור שלא. אם אני מבקש מחברי לברך אותי, אני אומר לו בזאת, שהוא חשוב לי, ושדעתו עלי חשובה לי מאד.