וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים. שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. ר' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם ר' יְהוּדָה בְּשֵׁם ר' סִימוֹן אָמַר: כָּךְ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ עוֹשִׂין - אֶחָד מֵהֶם לוֹקֵחַ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. הִיא שֶׁהָיְתָה לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּאִלּוּ אַלְמָנָה בְּחַיֶּיהָ. וְאוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָהּ כּוֹס עִקָּרִין, שֶׁלֹּא תֵּלֵד, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ כְּזוֹנָה מְקֻשֶּׁטֶת. זֶה שֶׁכָּתוּב "רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד, וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב" (אִיּוֹב כַּד כא).
מדרש לקח טוב
המנהג לשאת יותר מאשה אחת, ועוד להחזיק שְׁפָחוֹת, היה מקובל אצל אבותינו, ובתוכם אברהם, שהיתה לו אישה ושפחה, ויעקב, שהיו לו שתי נשים ועוד שתי שפחות (ליצחק גם אשה אחת היתה יותר מדי...). ובכל זאת, התיאור הניתן במדרש שלפנינו הוא יוצא דופן.
תחילה נשים לב, שהדברים נאמרים לגנאי, שכן הם מיוחסים לאנשי דור המבול, ואלה, כידוע, היו דוגמא לדור חוטא.
והעיקר – חלוקת התפקידים בין שתי הנשים. אישה אחת, תפקידה היה ללדת ילדים – מהריון ללידה, ומלידה – מיד להריון נוסף, מסלול חיים שאינו תומך במיוחד במראה החיצוני של האישה הוולדנית. האישה השניה, תפקידה היה תשמיש המיטה, וכדי שתספק את הבידור הצפוי, היה הבעל שטוף היצרים מעדיף שלא תלד, אלא תשמור על מַרְאָהּ הצעיר והמושך. הביקורת הגלומה בתיאור הזה מצויה בשתי הערות 'קטנות': האישה הוולדנית יושבת כאלמנה, כלומר אינה זוכה לחסדי הבעל או לתשומת לבו, בעוד השניה חייבת להתגנדר כזונה, כדי לעורר בבעל את החשק.
סיפורן של רחל ולאה מזכיר מעט את החלוקה הזאת, למרות שעקרותה של רחל מיוחסת לרצון אלוהים, ולא ליוזמה של יעקב. לאה, שמראש לא היתה אהובה במיוחד על יעקב, יכולה היה להתפנות לסדרה של לידות בזו אחר זו, כשיעקב אינו עוצר בעדה, בעוד שרחל העקרה ממשיכה אולי להיות המועדפת לתשמיש המיטה. אלא שהסיפור של רחל ולאה מורכב הרבה יותר. יעקב מבקר את מיטות השתיים, שכן לאה יולדת ארבעה בנים, ואחרי כן עוד שנים, ובין רחל ויעקב מתפתחת מתיחות בשל קנאת רחל בלאה. רחל חשה, שהצלחתה של לאה בלידת הבנים מגדילה את כבודה של אחותה בעיני יעקב, וגם אם אין אהבה גדולה בין השניים, הערכתו ללאה נמצאת בקו עלייה, ויתכן שהקסם של רחל פג.
וכעת לפרט המזעזע במדרש. אנשי דור המבול (הגברים, כמובן) היו משקים את נשותיהם, אלה שנבחרו לתשמיש המיטה, בכוס של עיקרין (עשבים בעלי יכולת לעקר את האישה) כדי שלא תהרינה ותלדנה. ברור, שלנשים לא ניתנה האפשרות לחוות את דעתן בעניין!
המדרש ממחיש לנו גם חשיבה גברית מעוותת, שאינה יכולה לראות בבת הזוג שילוב של עמיתה להנאות הגוף עם אם הרה ויולדת. עיוות לא פחות מקומם הוא הציפיה של גברים שהאישה תהיה עבורם בעת ובעונה אחת גם קדושה וגם פתיינית. גישות פסולות אלה הן תולדה של יחסים לא סימטריים בין גברים לנשים, שבהם שלובות תחושות הבעלות והאדנות של הגבר על אשתו.