וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
וַיִּבֶן. מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן הקב"ה בִּינָה לַנְּקֵבָה יוֹתֵר מִן הַזָּכָר, אֲבָל הַזָּכָר לְאַחַר שֶׁהוּא גָּדוֹל וְיוֹצֵא לַחוּץ לוֹמֵד בִּינָה מִבְּנֵי אָדָם, לְכָךְ הָאִישׁ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל הוּא מֵבִין יוֹתֵר מִן הָאִשָּׁה:
מדרש אגדה
פרק ב' בבראשית מכיל, בנוסף לגרסה ב' של בריאת העולם, גרסה מפורטת הרבה יותר של בריאת האדם והשלמתה בבריאת חוה. הסיפור הפנטסטי על יצירת האשה מצלע שנלקחה מהגבר יכולה להתפרש בשני אופנים הפוכים זה לזה. מחד – הרצון להקטין את האשה ולומר, כי היא בסך הכל איבר מגוף הגבר, ועל כן היא, למעשה, שייכת לו, כנאמר בפרק הבא: 'וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ'. מאידך – יכטול הסיפור הזה לרמוז כי האשה יקרה לו, לגבר, כמו איבר מגופו. חז"ל, במדרש הקטן הזה, עושים את הפליק-פלאק המדהים ואומרים גם את זה וגם את זה.
'וַיִּבֶן', כך אומר המדרש, אין מקורו בבנייה שבנה האל את האשה, אלא בבינה שנתן בה באשה. המדרש מכיר בבינה הטבעית שיש לה לאשה, בינה העולה על זו של הגבר. כל מי שעוסק בנפש האדם יודע להוקיר את תכונותיה הטבעיות של האשה, כמו רגישות אנושית, כמו חמלה וכמו אמפתיה, ולזאת ייקרא 'בינה'.
אבל כאן מגיעה הסאלטה לאחור. המדרש הגברי לא רק שהוא נסוג מדבריו, ואומר, שעם גדילתו של הבן, הוא לומד בינה מבני-אדם, מה שלא מתרחש אצל הבת, אלא שהוא חושף את המניע שגרם להם, לחז"ל לומר שטויות כמו 'כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תיפלות') סוטה כ ע"א). הפחד שמא יגברו הנשים, המצוידות בבינה טבעית גדולה מזו של הגברים, הביא את ה'חכמים' לאסור על לימוד תורה לבנות, שמא ישכילו כמו הבנים ויוכיחו עליונותם.
וכעת לכי והוכיחי שיש לך בינה!