“כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ”– זֶה יָמָהּ שֶׁל יָפוֹ, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר? שֶׁכָּל סְפִינוֹת, שֶׁאוֹבְדוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל, וּצְרוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְכָל־כְּלֵי חֶמְדָּה, שֶׁהַיָּם הַגָּדוֹל מְקִיאָם לְיַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ”.
אָמַר רַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ מִכְּזִיב לְצוֹר, וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וּשְׁאִלְתִּיו בְּשָׁלוֹם. אָמַרְתִּי לוֹ: פַּרְנָסָתְךָ בַּמֶּה הִיא? אָמַר לִי: מֵחִלָּזוֹן. אָמַרְתִּי לוֹ: וּמִי מָצוּי? אָמַר לִי: הַשָּׁמַיִם, מָקוֹם בַּיָּם, שֶׁמֻטָּל בֵּין הָרִים, וּסְמָמִיּוֹת מַכִּישׁוֹת אוֹתוֹ, וּמֵת וְנִמּוֹק בִּמְקוֹמוֹ. אָמַרְתִּי: הַשָּׁמַיִם, נִכָּר הוּא, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא.
“וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל”– "שְׂפוּנֵי זֶה חִלָּזוֹן, “טְמוּנֵי” – זוֹ טָרִית, “חוֹל” – זוֹ זְכוּכִית. לְפִי שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלֻן הָיָה מִתְרַעֵם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לְאַחַי נָתַתָּ אֲרָצוֹת וְלִי נָתַתָּ יַמִּים; לְאַחַי נָתַתָּ שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְלִי נָתַתָּ חִלָּזוֹן. אָמַר לוֹ: סוֹף שֶׁאֲנִי מַצְרִיכָם לְיָדְךָ עַל־יְדֵי חִלָּזוֹן זֶה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִי מוֹדִיעֵנִי דָּבָר זֶה? אָמַר לוֹ: זֶה סִמָּן יִהְיֶה בְּיָדֶךָ: שֶׁכָּל מִי שֶׁגּוֹנְבוֹ, לֹא יְהֵא בִּפְרַגְמַטְיָא שֶׁלּוֹ כְלוּם.
ספרי דברים
בספר דברים פרק ל"ג מברך משה את שבטי ישראל לקראת הכניסה לארץ, וזאת ברכתו לשבט זבולון:
"וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר: שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ, וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹֽהָלֶֽיךָ. עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ, שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק, כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ, וּשְׂפֻנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל".
הברכה אינה קלה להבנה, אך יש בה כמה רמזים לתנאיו המיוחדים של שבט זבולון. השבט ישב באזור מפרץ חיפה, וככל הנראה התפרנס מסחר בימים. "בְּצֵאתֶ֑ךָ" – יציאתו להפליג בים. "שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ" – השבט יינק, יוציא את מחייתו, מהים.
וכאן בא המדרש לעזרת הקורא, ומוסיף משלו להבנת הנקרא. חז"ל נזכרים באגדות על ימה של יפו דווקא, מרחק שעה וחצי נהיגה במכונית בלי פקקים מעמק זבולון לתל-אביב-יפו. במעמקי ימה של יפו גנוזים אוצרות מכל הספינות, שנטרפו בים – וכל זאת עבור הצדיקים. אגב, בראשית ההתחדשות הציונית בארץ ישראל פלט ימה של יפו מאות צדיקים, שהחליטו לעלות לארץ הקודש, וימיהם הראשונים על אדמת ציון היו בנמל יפו ובסביבותיו. רובם באו ללא אוצרות כלל, כשכיסיהם ריקים, אך רוח הנעורים והאמונה העזה בחזון הציוני היו כאוצרות עבור המפעל הזה בראשית דרכו.
ר' יוסי מחזירנו אל צפון הארץ, אל החוף בין כזיב לצור, באיזור מגוריו של שבט אשר, שכנו מצפון של שבט זבולון. הוא מהלך בדרך, פוגש זקן מקומי, ושואלו לפרנסתו. הזקן משיב לו, כי הוא מתפרנס מחילזון. במה דברים אמורים? באותו חילזון, ממנו היו מפיקים את התכלת, שהיתה לא רק יקרה, אלא גם משולבת בתשמישי קדושה, כמו טליתות. לאחר דורות של מחקר נחשף לאחרונה סודו של אותו חילזון. מדובר בחילזון הקרוי ארגמון קהה קוצים, שלו בלוטה, המפרישה נוזל, ששימש להפקת צבע התכלת. תהליך הייצור מורכב וארוך, אך כיום יודעים לשחזרו בהצלחה. אותו חילזון מצוי במימי הים התיכון, ועל פי המסורת, אנשי שבט זבולון התמחו בהפקת התכלת מחילזון זה.
ר' יוסי שואל את הזקן: 'וּמִי מָצוּי?', כלומר – האם הוא מצוי באזורכם? עונה לו הזקן: 'הַשָּׁמַיִם (לשון שבועה), מָקוֹם (יש) בַּיָּם, שֶׁמֻטָּל בֵּין הָרִים, וּסְמָמִיּוֹת מַכִּישׁוֹת אוֹתוֹ (את החילזון), וּמֵת וְנִמּוֹק בִּמְקוֹמוֹ. מהחלזונות המתים, שבודאי לא הוכשו על ידי שממיות שוכנות יבשה, מפיק הזקן את התכלת. אותו צבע ייחודי ומקודש, כך מגיב ר' יוסי, שמור, כמו אוצרות ימה של יפו, עבור הצדיקים לעתיד לבוא. הם ייהנו מצבע התכלת.
את המשך הברכה לזבולון - “וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל”– מבארים חז"ל כך: "שְׂפוּנֵי זֶה חִלָּזוֹן, “טְמוּנֵי” – זוֹ טָרִית (מין של דג), “חוֹל” – זוֹ זְכוּכִית. גם הפקת הזכוכית, שהיתה תהליך מורכב ומקצועי, נולדה על חופו המזרחי של הים התיכון. במלאכה זו עסקו, ואולי הם שהמציאו אותה, הפיניקים שמצפון לנחלות זבולון ואשר, והמסורת מייחסת גם לזבולון ידע בהפקת הזכוכית. הקשר בין הזכוכית לחול, המוזכר בברכת משה, הוא ברור. את הזכוכית מפיקם מזיקוק הקוורץ שבחול הים.
תרבות של יורדי ים, המוציאים פרנסתם בעיקר מדיג וממסחר ימי, חייבת להיסמך על תוצרת חקלאית של שכניה מפנים הארץ. זה עושה אותה לפחות עצמאית מבחינה כלכלית. המדרש שלנו מספר, כי בני שבט זבולון פנו אל אלוהים בתלונה על שהגורל שנפל בחלקם אינו גורל קל, והאל משיב להם, כי בשל כך הוא מפקיד בידיהם את המלאכה הייחודית של הפקת התכלת, מלאכה שרק מעטים יודעים אותה. שאר שבטי ישראל, משיזדקקו לתכלת, יהיו תלויים בשבט זבולון ממש כשם ששבט זבולון תלוי בהם ובתוצרתם החקלאית. ומהי הראיה לכך, שבני שבטים אחרים לא יהיו מסוגלים לייצר תכלת בעצמם? הנוזל המופק מאותן בלוטות בחלזונות, מתקלקל עד מהרה, אם אין יודעים לטפל בו במומחיות. ידע זה יהיה סוד מקצועי של בני זבולון. מי שיגנוב מהם את החלזונות, יגלה עד מהרה, כי הפרמטיא (הסחורה) שבידיהם התקלקלה, ולא תועיל להם.
אגב, בימי בית שני הגיע מהודו צמח, ושמו נִיל מכסיף, ממנו למדו בני ארץ ישראל להפיק תכלת זהה לחלוטין לתכלת של חלזון הארגמן. תעשיה של יצור תכלת החלה להתפתח באזורים החמים של ארץ ישראל, שם גדל הניל יפה, אך חכמינו התחכמו, ואסרו על השימוש באותה תכלת צמחית למטרות צביעת תשמישי קדושה.