וְעַתָּה בָּנַי, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, וְאַגִּיד לָכֶם בֶּאֱמֶת, אִם לֹא תִּשָּׁמְרוּ מֵרוּחַ הַכָּזָב וְהַכַּעַס, וְלֹא תֹּאהֲבוּ אֱמֶת וְאֹרֶךְ רוּחַ, אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כִּי עִוְרוֹן עֵינַיִם בְּקִנְאָה, אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת אִישׁ לִרְאוֹת פָּנָיו בֶּאֱמֶת. כִּי אִם אָב יְהִי, אוֹ אִם יִתְהַלֵּךְ אִתָּם כְּאוֹיֵב, אוֹ אָח יְהִי וְלֹא יֵדָעֵהוּ, אוֹ נְבִיא ה' וְלֹא יִשְׁמַע אֵלָיו, אוֹ צַדִּיק וְלֹא יִרְאֵהוּ, אוֹ רֵעַ וְיִתְנַכֵּר אֵלָיו. כִּי רוּחַ הַכַּעַס יֹאחֲזֵהוּ בְּרֶשֶׁת תַּעֲתוּעִים, וִיְּעַוֵּר אֶת עֵינָיו, וּבְכָזָב יַחְשִׁיךְ תְּבוּנָתוֹ, וְיַרְאֵהוּ כֹּל עַל פִּי דַּרְכּוֹ הוּא. וְאַל מִי יַפְנֶה אֶת עֵינָיו, הֲלֹא אֶל אָחִיו בְּשִׂנְאַת לֵבָב, לְמַעַן קַנֵּא בּוֹ.
כִּי הַכַּעַס עִנְיָן רַע בְּנִי, וְהוּא אֶת הַנְּשָׁמָה יַרְגִּיז. וְאֶת הַגּוּף יַכְנִיעַ, וּבַנֶּפֶשׁ יִשְׁלֹט, וְיִתֵּן תַּעֲצוּמוֹת לְגֵווֹ, לְמַעַן יַעֲשֶׂה כָּל רַע. וְאִם הַבָּשָׂר יַעֲשֶׂה כָּל אֵלֶּה, תִּזְכֶּה גַּם הַנֶּפֶשׁ אֶת הַנַּעֲשֶׂה כִּי לֹא תִּרְאֶה נְכוֹחָה. וְעַל כֵּן אִישׁ כִּי יִכְעַס, וְעֹז לוֹ, וְהָיָה לוֹ כֹּחַ פִּי שְׁלוֹשָׁה בְּכַעְסוֹ, הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן הוּא חֵיל עוֹזְרָיו, הַכֹּחַ הַשֵּׁנִי עָשְׁרוֹ, כִּי בּוֹ יִפְתֶּה, וּבְרֶשַׁע יְנַצְּחוֹ, וְכִי יֵשׁ לוֹ הַכֹּחַ הַשְׁלִישִׁי, הוּא כֹּחַ הַטֶּבַע שֶׁל הַבָּשָׂר, בּוֹ יַעֲשֶׂה רָעָה. וְאִם גַּם יֶחֱלֶה הַכּוֹעֵס, וְהָיָה לוֹ כֹּחַ פִּי שְׁנַיִם בְּכַעְסוֹ, כִּי הַכַּעַס יַעֲזֹר תָּמִיד בַּעֲשׂוֹת רֶשַׁע. וְהָרוּחַ הַזֶּה יְהַלֵּךְ עִם רוּחַ הַשֶּׁקֶר לִימִין הַשָּׂטָן, לְמַעַן יַעֲשׂוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּכָזָב וּבְכֹחַ אַכְזָר.
וְעַל כֵּן הַכִּירוּ בָּנַי אֶת כֹּחַ הַכַּעַס, כִּי הֶבֶל הוּא. כִּי לָרִאשׁוֹנָה בִּדְבָרִים יְעוֹרֵר, וּבְמַעֲשִׂים יְחַזֵּק אֶת אֲשֶׁר יִכְעֲסוּ, וּבִנְזָקִים קָשִׁים יַסְעִיר אֶת דַּעְתּוֹ, עַד אֲשֶׁר יָעִיר בְּכַעַס גָּדוֹל אֶת נַפְשׁוֹ. וְאִם יְדַבֵּר אִישׁ קָשׁוֹת אֲלֵיכֶם, אַל תִּתְעוֹרְרוּ לִכְעֹס, וְאִם יְהַלֶּלְכֶם אִישׁ כִּי קְדוֹשִׁים אַתֶּם, אַל תִּתְגָּאוּ וְאַל תִּשְׁתַּנּוּ, לֹא לִשְׂמֹחַ וְלֹא לִמְאֹס. כִּי לָרִאשׁוֹנָה יֵיטִיב הַשְּׁמִיעַ, וִיחַדֵּד אֶת דַּעְתּוֹ לְקַבֵּל עֲצַת מְזִמּוֹת, וְהָיָה כִּי יִכְעַס הָאִישׁ, וְיַאֲמִין כִּי צָדַק בְּכַעְסוֹ. וְכִי יְאֻנֶּה לָכֶם נֶזֶק, אוֹ כִּי תֹּאבַד לָכֶם אֲבֵדָה, אַל תֵּעָצֵבוּ, בָּנַי, כִּי הָרוּחַ הוּא יְעוֹרֵר אֶתְכֶם לְהִתְאַוּוֹת תַּאֲוָה אֶל הַדָּבָר הָאָבוּד, לְמַעַן תִּפְּלוּ בְּכַעַס עַל יְדֵי הָעֶצֶב. וְכִי יְאֻנֶּה לָכֶם נִזְקוֹ לִרְצוֹנְכֶם אוֹ לֹא לִרְצוֹנְכֶם, אַל תִּדְאֲגוּ, כִּי הַדְּאָגָה תּוֹלִיד כַּעַס וְכָזָב. כִּי רַע הַכַּעַס עִם הַשֶּׁקֶר, וּשְׁנֵי פָּנִים לוֹ, וּשְׁנֵיהֶם יִתְחַבְּרוּ לְמַעַן הַרְגִּיז לֵב. וְכִי תִּסְעַר הַנֶּפֶשׁ תָּמִיד, וְסָר מֵעָלֶיהָ ה', בְּלִיַּעַל יִמְשֹׁל בָּם.
צוואות השבטים
פילוסופים רבים כתבו על הכעס, ודבריהם שונים ומגוונים. אחד מחסרונותיו הגדולים של הכעס הוא ההתנהגות האלימה שהוא מוליד, ולפעמים אותה אלימות אינה צודקת. מבט מעט יותר בוחן על תופעת הכעס מגלה לנו כי הכעס שולט בנו, ועל כן תחת השפעתו אין אנו ממש עצמאיים לקבל החלטות נבונות. שני מבטים אלה על הכעס מראים לנו את פניו המנוגדות. מחד – האלימות, שיש בה כוח, ומאידך – חוסר השליטה, שיש בו חולשה. נראה מה יש לדן לומר על הכעס בשוכבו על ערש דווי.
מדוע מזכיר דן את הכזב ואת הכעס בנשימה אחת? אולי משום שתחת השפעת הכעס אנו עלולים להאמין לדברי כזב. הניגוד של הכעס והכזב הם אורך הרוח והאמת. תחת השפעת הכעס והכזב אנו מועדים לאבדון, כלומר להפסיד הרבה מאד. אם כן, הכעס אינו רק לא צודק (לעתים), כי אם גם מסוכן לנו עצמנו.
אחת התופעות המעוררות בנו כעס היא הקנאה. היא מעוורת את עינינו, כך שקשה לנו לראות בהשפעתה את האמת. הקנאה היא אותו רגש, האומר לנו כי למישהו אחר טוב יותר, וכי זה לא צודק. בהשפעת הקנאה אנו עלולים להתנכר לרֵעַ, להתעלם מצדיק או לסרב להקשיב לנביא ה'. הקנאה והכעס מעוותים את תמונת המציאות שלנו.
הכעס לא רק מכניע את הגוף והנפש ושולט בהם. הוא גם מעניק לכועס כוח להגיב בתוקפנות. בזכות שלושה מקורות הכעס נטען האדם בכוח גדול פי שלושה, ולכן בעסו הוא מסוכן. בגלל חוסר השליטה של האדם בכעסו אומר דן כי רוח השקר משלבת ידיים עם השטן להשפיע על הכועס להתנהג באלימות.
מה עלול לעורר בנו את הכעס? לפעמים אנו מתרגזים, כי מישהו דיבר אלינו קשות. מישהו הפחיד אותנו, או העליב אותנו, או השפיל אותנו, או זלזל בכבודנו. ההמלצה של דן 'אַל תִּתְעוֹרְרוּ לִכְעֹס' רומזת לכך, שאם נבחין בכך שכעס מתחיל לנבוט בנפשנו, יש עדיין ביכולתנו לבלום את התעוררותו. הקטע אינו מרחיב בהסבר בעניין זה, ואנו נוסיף עוד כמה תובנות בנושא הכעס. זה שמישהו אמר לנו דבר שקר או איום, אינו מחייב אותנו לכעוס. אם יכולים אנו להפריד בין מה שהוא אומר או עושה לבין מה שנכון וצודק, יכולים אנו גם למנוע את החלשתנו על ידי הכעס, ולבחור בתגובה המשרתת אותנו טוב יותר, ומסתבר שישנן כאלה. אם מישהו עושה משהו כדי להכעיסנו, לנו ישנו עדיין החופש להיכנע לכעס או להניח אותו בצד. כעס מתרחש בתוך סערת רגשות, וכמו שאומר דן – 'וְכִי תִּסְעַר הַנֶּפֶשׁ תָּמִיד, וְסָר מֵעָלֶיהָ ה', בְּלִיַּעַל יִמְשֹׁל בָּם'.
גם אירועים המזיקים לנו, שלא התרחשו בהשפעת אדם אחר, יכולים להעציב אותנו ואפילו לעורר בנו כעס, אך במקרים אלה קל לנו יותר לבלוע את הגלולה, ולהתארגן מחדש. כדבר דן – 'וְכִי יְאֻנֶּה לָכֶם נֶזֶק, אוֹ כִּי תֹּאבַד לָכֶם אֲבֵדָה, אַל תֵּעָצֵבוּ, בָּנַי, כִּי הָרוּחַ הוּא יְעוֹרֵר אֶתְכֶם לְהִתְאַוּוֹת תַּאֲוָה אֶל הַדָּבָר הָאָבוּד, לְמַעַן תִּפְּלוּ בְּכַעַס עַל יְדֵי הָעֶצֶב'.