אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לר' פְּרִידָא : הֶחָכָם ר' עֶזְרָא, שֶׁהוּא מְיֻחָס בְּיוֹתֵר, לְפִי שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הֶחָכָם ר' אַבְטוֹלֵס, שֶׁהוּא דּוֹר עֲשִׂירִי לר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְהוּא, ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵהוּ דּוֹר עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר, עוֹמֵד מַמְתִּין בְּשַׁעַר הַבַּיִת, וּמְבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה. אָמַר לָהֶם ר' פְּרִידָא לַחֲכָמִים: מַה כֹּל הַפֵּרוּט הַזֶּה שֶׁל הַיִּחוּס? שֶׁכֵּן אִם בֶּן תּוֹרָה הוּא, רָאוּי הוּא בִּזְכוּת עַצְמוֹ לְקַבֵּל רְשׁוּת לְהִכָּנֵס, וְאֵין הוּא נִזְקָק לְצִיּוֹן יִחוּסוֹ. וְאִם הוּא גַּם בֶּן תּוֹרָה וְגַם בֶּן אָבוֹת, מְיֻחָס, רָאוּי הוּא לְהִכָּנֵס, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה. וְאוּלָם אִם בֶּן אָבוֹת הוּא וְלֹא בֶּן תּוֹרָה - מוּטָב שֶׁתֹּאכַל אוֹתוֹ הָאֵשׁ, וְאַל יִכָּנֵס לְבֵיתִי, שֶׁמַּעֲלָה זוֹ שֶׁל יִחוּס הריהי מְקַטְרֶגֶת עָלָיו, עַל שֶׁאֵין הוּא כַּאֲבוֹתָיו הַחֲכָמִים! אָמְרוּ לוֹ הַחֲכָמִים לֵר' פְּרִידָא: ר' עֶזְרָא זֶה, בֶּן תּוֹרָה הוּא. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, יִכָּנֵס וְיָבוֹא!
בבלי מנחות
מדרש זה על ר' פרידא, מחכמי הדור השלישי של אמוראי בבל, מספר לנו מעט על חכם זה, שלא הרבה כתוב עליו בתלמוד. על מעמדו של ר' פרידא יכולים אנו ללמוד מכך, שלהתקבל אצלו בבית לא היה עניין של מה בכך. ר' עזרא, שהיה חכם ואשר יחוסו הגיע עד לר' אלעזר בן עזריה, מחכמי יבנה הידועים, לא היה מוכר בבית ר' פרידא, והוא עמד והמתין מחוץ לבית כדי להתקבל פנימה. החכמים שהיו בני בית אצל ר' פרידא שגו שגיאה גדולה, כאשר ציינו למורה את יחוסו של האורח, בהניחם שדי בייחוס זה כדי להכניסו פנימה, ואילו ר' פרידא מנצל הזדמנות זו ללמדם לקח. אם אין ר' עזרא בן תורה, כלומר ידוע בהישגיו בלימוד התורה, לא יעזור לו הייחוס, אלא ההפך – יחוסו יהיה לו לגנאי, שכן מבייש הוא את אבותיו.
אני נזכר בסיפור אודות סוכתה של הלני המלכה הגיורת משושלת מלכי חדייב, שחיה בירושלים. מידות סוכתה המפוארת לא תאמו את ההלכה המקובלת, אך חכמים רבים נכנסו לסוכתה ויצאו ממנה בלי להעיר לה על כך – כל כך מכובדת היתה. לו חי ר' פרידא בירושלים בזמנה, לא היה שותק...
אנשים בעלי יחוס, אם כן, לא קיבלו הנחות אצל ר' פרידא, והוא היה שופט את כולם על פי אמת המידה שהיתה נר לרגליו – לימוד התורה. את היחס השווה הזה לבני אדם מצד ר' פרידא יראה לנו המדרש הבא, והוא עיקרו של דף זה:
רַ' פְּרִידָא הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים וְלָמַד. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּהוּ לִדְבַר מִצְוָה, שָׁנָה לוֹ וְלֹא לָמַד. אָמַר לוֹ: מָה נִשְׁתַּנֵּיתָ עַכְשָׁו? אָמַר לוֹ: מִשָּׁעָה שֶׁאָמְרוּ לְמַר "יֵשׁ דְּבַר מִצְוָה" – הִסַּחְתִּי דַּעְתִּי, וּבְכָל שָׁעָה אָמַרְתִּי: עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר, עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר. אָמַר לוֹ: תֵּן דַּעְתְּךָ וְאֶשְׁנֶה לְךָ. שָׁנָה לוֹ שׁוּב אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים וְלָמַד. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁיִּפְסְקוּ לְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, אוֹ שֶׁתִּזְכֶּה אַתָּה וְדוֹרְךָ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר: רְצוֹנִי שֶׁאֶזְכֶּה אֲנִי וְדוֹרִי לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וָזוֹ.
בבלי עירובין
מסתבר שר' פרידא ידע להעריך שקידה בלימוד תורה גם אצל תלמידים שתפיסתם כבדה, מה שקרוי בימינו 'חינוך מיוחד', והוא לא מנע מהם להיות תלמידיו, אם רק הוכיחו רצון עז ללמוד. היה לו אחד כזה, עם בעיות קשב וריכוז קשות במיוחד, ור' פרידא היה שונה לו שוב ושוב, עד שקלט את החומר. המדרש, האוהב לפעמים להיסחף בהפלגה, אומר שהרב היה חוזר ארבע מאות פעם (המספר הטיפולוגי הידוע) על השיעור, כדי שהתלמיד יוכל לומר לבסוף: הבנתי. הבנה, דרך אגב, ניתן לבחון על ידי בקשה מהתלמיד לחזור בעל פה על הטקסט, ואחר לקשר אותו עם ידע שנרכש קודם.
פעם אחת חלה הפרעה בזמן השיעור (אלה היו, אם מדובר בארבע מאות חזרות, שיעורים ארוכים במיוחד), ומישהו נכנס לומר לר' פרידא, ש'בִּקְּשׁוּהוּ לִדְבַר מִצְוָה', כלומר שהוא מתבקש ללכת אחרי השיעור לקיים מצווה חשובה כלשהי. מבין השיטין ניתן להבין, שר' פרידא השיב משהו בסגנון 'יהיה בסדר', וחזר ללמד את התלמיד המיוחד שלו, אך, להפתעת המורה, הפעם זה לא עבד. התלמיד לא קלט. מסתבר שדעתו הוסחה בשל אותה הפרעה, וכל הזמן היה חושב לעצמו 'עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר, עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר', כלומר – עכשיו יפסיק המורה משיעורו, כי דבר המצווה קורא לו. אפשר להניח, כי ר' פרידא לא הראה כל סימן של חוסר סבלנות, אך התלמיד, שנקרע בין רגשות התודה שלו על מסירות המורה לבין התחושה שליקוי הלמידה שלו מעכב את ר' פרידא מקיום מצווה, לא היה מסוגל להתרכז עוד.
ניקח פסק זמן קצר, וניזכר במדרש היפה והעצוב על אשתו של רב רחומי, שציפתה בכליון עיניים וגוף לביקור האחד בשנה של בעלה ביום הכיפורים. אותה שנה שכח הבעל את רעייתו המסכנה, כי השתקע כל כך בלימודיו, הרחק מביתו. והיא אומרת לעצמה: 'עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא...'. כל כך מזכיר את הלחישה הפנימית הבלתי נפסקת של התלמיד של ר' פרידא 'עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר, עַכְשָׁו יַעֲמֹד מַר'.
ואם כבר הפלגנו והגזמנו, מדוע שלא נמשיך? מששמע ר' פרידא מה הסיח את דעתו של התלמיד, הציע בסבלנות להמשיך, וחזר על החומר ארבע מאות פעמים נוספות, ואז התלמיד הבין (בילדותי היו קוראים למצב כזה 'הגרוש נפל', זכר לגרושים של ימי פרוץ המדינה ולקופסאות הכחולות של הקרן הקיימת, שהגרושים התעכבו בפתחיהן עד שלבסוף נפלו).
ועוד פסק זמן קטן – לזיכרון מילדותי בירושלים, עת פעל בה הפסנתרן הנודע פרנק פלג. סיפרו על קונצרט אחד שלו, בו ביצע את 'וריאציות גולדברג' (לא ארבע מאות, אבל יצירה ארוכה מאד), שנסתיים בפרץ אדיר של מחיאות כפיים, שנתמשך ארוך מהמקובל. פרנק פלג המבסוט לא נתעצל, התיישב אל הפסנתר, וניגן את כל היצירה מתחילתה ועד סופה...
כקוראי ספרות מודרנית היינו שמחים בסוף הזה, ולא מצפים לדברי תודה של התלמיד השמח, או ליציאתו של ר' פרידא המותש למעשה המצווה שלו, ובוודאי לא לסוף המשעמם, המוכר כל כך ממדרשים: בת-קול יוצאת משמיים ומציעה לר' פרידא, אלוף הסבלנים, לבחור באחד משני פרסים, והוא בוחר באותו פרס שייטיב עם כל בני דורו – אלה הזריזים בלימודם ואלה המתקשים מאד, ללא הבדל. לו היה בוחר בפרס הראשון, לחיות ארבע מאות שנה, היינו יודעים מיד, שזה סיפור מצוץ מן הדמיון...
אגב, מרוב התפעלות על היכולת של המורה הסבלני לחזור שמונה מאות פעם על חומר הלימוד, התעלמנו מאפשרויות דידקטיות נוספות שצריכות היו להימצא באמתחתו של מורה לחינוך מיוחד. שינון אינסופי אינו הכלי היחידי המתאים לתלמידים קשי תפיסה. רק אמרנו...