שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת ר' אֱלִיעֶזֶר: מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, וְכֻלָּם חָטְאוּ בּוֹ, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שֶׁל כֻּלָּם שָׁוָה, אֶלָּא מֵהֶם נֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְהַלְּוִיִּים, וּמֵהֶם בְּמַגֵּפָה וּמֵהֶם בְּמַחֲלוֹת מֵעַיִם (הַדְרוֹקָן)? אָמַר לָה: אֵין חָכְמָה לְאִשָּׁה אֶלָּא בִּטְוִיָּה בְּפֶלֶךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שְׁמוֹת לה, כה), וְאִם כֵּן אֵין רָאוּי לְאִשָּׁה לַעֲסֹק בִּשְׁאֵלוֹת אֵלּוּ.
מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ (את השעיר לעזאזל) אָדָם אֶחָד וּשְׂמוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה. וְכֶבֶשׁ (גֶּשֶׁר) שֶׁיַּעֲבִירוּ אוֹתוֹ מֵעַל לָעָם עָשׂוּ לוֹ לְשֵׂעִיר, מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ הַבַּבְלִיִּים מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ שֶׁל הַשָּׂעִיר וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וְצֵא, טֹל וְצֵא, וְלֹא תַּשְׁהֶה עֲוֹנֹתֵינוּ אֶצְלֵנוּ. וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּ אֶת הַשָּׂעִיר בַּדֶּרֶךְ עָשׂוּ לוֹ כֶּבֶשׁ מְיֻחָד זֶה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בֶּאֱמֶת לֹא בַּבְלִיִּים הָיוּ, אֶלָּא אֲלֶכַּסַּנְדְּרִיִים הָיוּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁשּׂוֹנְאִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּבְלִיִּים, הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן, אֶת כָּל הַזָּרִים, וּבִכְלָלָם בְּנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, עַל שְׁמָן שֶׁל הַבַּבְלִיִּים בְּכָל מָקוֹם שֶׁל גְּנַאי. כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא בַּבְלִיִּים הָיוּ, אֶלָּא אֲלֶכַּסַּנְדְּרִיִים הָיוּ. אָמַר לוֹ ר' יוֹסֵי, שֶׁמּוֹצָא מִשְׁפַּחְתּוֹ הָיָה מִבָּבֶל: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.
בבלי יומא
שני המדרשים, המופיעים באותו פרק במסכת יומא, יש להם דבר מה משותף. שניהם עוסקים ב-shaming, מלאכה שחז"ל לא התביישו לאחוז בה.
אשה, שהתלמוד מתאר כחכמה, מרשה לעצמה את החוצפה לשאול את ר' אליעזר שאלה של ממש. לו היה אחד מתלמידי החכמים הזכרים מציג שאלה זו, היה אולי ר' אליעזר לוקח אותו ברצינות, ואולי אפילו ממריא ממנה בסגנון הדרש אל מחוזות מופלאים; אבל מדובר באישה, ומאיפה יש לה החוצפה להטריד את הרב הגדול בשאלה? הוא אינו משיב לה, כי לדעתו נשים – מקומן ליד הפלך, שם הן יכולות להציג את כשרונן בטוויה, ותו לא. במדרשים דומים מתערבים התלמידים ושואלים את הרב: ולו היינו אנו שואלים שאלה זו, מה היית עונה לנו? הפעם ממלאים התלמידים פיותיהם מים.
המדרש השני קצת פחות ברור. מדובר בשילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. אדם מיוחד מֻנָּהּ לתפקיד המשלח, והתלמוד זוכר אפילו את שמו. שילוח השעיר לא היה משימה קלה. היו שם אנשים, שתלשו את שערו של השעיר כדי להמריצו לעזוב את העיר מהר ככל האפשר, ולשאת את חטאותיהם של בני ישראל אל המדבר, ובכך גרמו לו יסורים. משום כך בנו כבש מיוחד (כֶּבֶשׁ בשין ימנית!), עליו יוליך המשלח את השעיר, מוגבה מעל הציבור, כך שלא יוכלו לגעת בו.
ומיהם אותם פרחחים, שהיו תולשים את שערו של השעיר? אמרו שהם היו בבליים. התלמוד הבבלי מנסה להתמודד עם ההאשמה המגוחכת הזאת, והוא טוען, כי בני ארץ ישראל, מתוך עוינות לבבליים, הטילו עליהם כל אשמה שנקרתה על דרכם, וכי לאמיתו של דבר היו אלה יהודים מאלכסנדריה דווקא, אלא שכל זר שאינו חביב על בני הארץ מתכנה על ידיהם 'בבלי'. וכך, הם אומרים, הפכה המילה 'בבלי' לשם גנאי לכל מי שאינו 'אוּנְזֶערְן'. לו היו שואלים את השעיר, היה בוודאי אומר כי לא אכפת לו מי תולש את שערו, העיקר שיפסיק!
הסוכריה שבסופו של המדרש השני מצויה בהערתו של ר ' יוסי (בבלי על פי מוצאו) על ההסבר הזה, שנתן רבה בר בר חנה: "תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי". דעתו של ר' יוסי נחה, שכן אשמת החוליגניות הועברה מכתפיהם של הבבלים אל אלה של בני אלכסנדריה. ר' יוסי 'מרגיע' את רבה בר בר חנה, ובמילים שלנו אומר לו: יכולתי להיעלב, אך אתה הנחת את דעתי. זהו, איני כועס עוד, אז גם אתה יכול להירגע...