"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מָה תִּצְעַק אֵלַי?" ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא נְסִיעָה. ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אָמַר לוֹ הקב"ה לְמֹשֶׁה: בָּנַי שְׁרוּיִן בְּצָרָה, יָם סוֹגֵר, וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה לְפָנַי. מָה תִּצְעַק אֵלַי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! ר' אַבְטוֹלָס הַזָּקֵן מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה אַפּוֹטְרוֹפּוֹס הַהוּא מְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִלְּפָנַי, אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי. כְּבָר נִתְרַצֵּיתִי לִבְנִי. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי
וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ, וְאַתָּה, הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם, וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. (שמות י"ד)
כל ניסיון להעלות בדמיון את הסצינה הזאת, על שפת ים סוף, כאשר בני ישראל מצטופפים בפחד ממש על קו המים, ומרחוק ענני אבק ורעש גדול מבשרים את התקרבות חיל פרעה על רכבותיו, יעלה תחושה של כאוס ושל אימה. כולם צועקים בהתרגשות, ומשה, כנראה, בתוכם. הוא צועק אל ה' מתוך בקשה נואשת להתערבות שמימית במצב. ואלוהים עונה לו: 'מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ!'.
חז"ל מבקשים, בדרכם המיוחדת, לומר לנו מה עומד מאחורי הפסוק הקצר הזה, וכדרכם – יש להם כמה רעיונות אלטרנטיביים. ר' ישמעאל מקצר מאד ואומר: 'אֵין לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא נְסִיעָה', כלומר – אל תבקשו הסברים ותחזיות למה שעומד להתרחש. צאו לדרך! כשמדובר בכניסה לתוך הים, תשובה זו אינה מספקת. ר' אליעזר מפרט יותר. מה שאמר ה' למשה היה: 'בָּנַי שְׁרוּיִן בְּצָרָה, יָם סוֹגֵר, וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה לְפָנַי. מָה תִּצְעַק אֵלַי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!' , כלומר – זה לא זמן לתפילה, אפילו בצעקות. אתה לא מבין, שהסכנה קרובה מאד? אתה לא מבין שגם לי אכפת? צאו לדרך! ר' אבטולס לא מתעצל, ומצרף עוד משל שבו משחק מלך בשר ודם בתפקיד אלוהים, בן המלך בתפקיד העם והאפוטרופוס על הנסיך בתפקיד משה. האפוטרופוס מתחנן על חיי הנסיך, והמלך אומר לו: מה אתה מקשקש? כבר סלחתי לו. זוזו!
על מה היה לו, לאלוהים, לסלוח לבני ישראל? אולי על הקיטורים על המחסור במים, ואולי על חוסר הנכונות ללכת בעינים קשורות אחרי המוביל. משה לחוץ מאד, והוא ממש לא יודע אם אלוהים חזר לעצמו וסלח לעמו הסורר, או לא. אלוהים לא מיידע אותו על כל שינוי במצב רוחו הקפריזי. כעת הוא מקבל את הנזיפה – יאללה, אחת-שתים זוז!