בְּכִיָּה - עֵת לִבְכּוֹת, כְּגוֹן בִּהְיוֹתוֹ מִתְפַּלֵּל לה' וְשׁוֹפֵךְ שִׂיחָה, דּוֹרֵשׁ סְלִיחָה בְּוִדּוּיִים וּתְחִנּוֹת עַל הַחֲטָאִים וְעַל הָעֲווֹנוֹת, יִשְׁפֹּךְ כַּמַּיִם לִבּוֹ, וְתֵרַדְנָה דִּמְעוֹתָיו, וּבִפְרָט בִּימֵי חֹדֶשׁ אֱלוּל הָאַדִּירִים וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, אֲשֶׁר "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ" (מִשְׁלֵי כט ד), צָרִיךְ שֶׁבְּבֶכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים. וּמַעֲלַת הַבְּכִיָּה רַבָּה מְאֹד, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ (בְּרָכוֹת לב, ב): "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה נִנְעֲלוּ. שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ"...
וְהֵן אֱמֶת, שֶׁאֵין הַדְּמָעוֹת צְרוּרוֹת בְּשִׂמְלוֹתֵינוּ לְהוֹצִיא אוֹתָן בְּעֵת שֶׁנִּרְצֶה, וְכַמָּה פְּעָמִים אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִבְכּוֹת בֶּכִי גָּדוֹל כַּדָּת. מָה לַעֲשׂוֹת? וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: מִי יִתֵּן רֹאשֵׁנוּ מַיִם, וְעֵינֵנוּ מְקוֹר דִּמְעָה, וְנִבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה. אֲבָל מָה נַעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר דַּלְתֵי עֵינֵינוּ סְגוּרוֹת וּמְסֻגָּרוֹת - אֵין יוֹצֵאת אֲפִלּוּ דִּמְעָה אַחַת, וְזֶה מֵחֲמַת מִעוּט עֶרְכֵּנוּ וְקֹצֶר הַשָּׂגָתֵנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מֶה חָסַרְנוּ, וְנַפְשֵׁנוּ לֹא מְטֹהָרָהּ, וְעֵינֵי נַפְשֵׁנוּ חָשְׁכוּ מֵרְאוֹת בָּרַע אֲשֶׁר גָּרַמְנוּ, וְאֵין אָנוּ מַרְגִּישִׁים בָּרָעָה, אֲשֶׁר אָנוּ נִמְצָאִים. וְלָכֵן אֵין עֵינֵינוּ יוֹרְדִים פַּלְגֵי מַיִם, כַּאֲשֶׁר תֵּרַדְנָה דִּמְעוֹתָיו מֵאֲלֵיהֶן לָאִישׁ, אֲשֶׁר מֵתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, אוֹ שֶׁאָבַד הוֹנוֹ וְכַדּוֹמֶה. אֲבָל הָאִישׁ, אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי מַזָּלָהּ חֲזִי, וְתֵרַדְנָה דִּמְעוֹתָיו מֵאֵין הֲפוּגוֹת. וְעַל כָּל פָּנִים, אֶת אֲשֶׁר בְּכֹחֵנוּ לַעֲשׂוֹת נַעֲשֶׂה, וְנִדְחַק עַצְמֵנוּ בְּמַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת לְפִי הָעִנְיָן לְעוֹרֵר אֶת הַבֶּכִי, כִּי יֵשׁ בְּיַד הָאָדָם לְהוֹצִיא הַדְּמָעוֹת בְּחֹזֶק יָד.
וּלְפִי גֹּדֶל סְגֻלַּת הַדְּמָעוֹת רָאוּי לְהִתְחַזֵּק לְהוֹצִיאָן בִּשְׁעָתָן. וְאִם לֹא יָכוֹל בְּשׁוּם אֹפֶן לְהוֹצִיא דִּמְעָה, יִתֵּן אֶת קוֹלוֹ בְּבֶכִי, שֶׁגַּם הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי ה', וּמַבְרִיחַ אֶת הַמְּקַטְרְגִים, כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים ו ט): "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי".
'פלא יועץ'
הבכי, לדעת הרב פאפו, מחבר ספר המוסר 'פלא יועץ', הוא מרכיב חשוב בתפילה. הוא מביא לידי ביטוי את מצוקתו של המתפלל, את מודעותו לחטאיו, את הצורך הגדול שלו לקבל מחילה ואת סערת הנפש בה הוא מצוי, כשהוא משוחח עם האלוהים.
לבכי יש כמה מאפיינים מוחשיים, וביניהם קול הבכיה והדמעות. בימי אבל וחשבון נפש לאומיים, כמו גם בעת תפילת תחנון, יש לבכי חשיבות, והוא ביטוי אותנטי למה שמרגיש האדם. ועם זאת, אין הבכי ממציא עצמו בקלות עבורנו. כשצריך אותו, הוא לא תמיד מתייצב. ביחוד לא הדמעות. הרב פאפו סבור שמדובר במיומנות, שניתן לפתח. ועדיין, לא מדובר בטריק חיצוני, שאין מאחוריו דבר. איך מתיישבת הסתירה הזאת שבין מאמציו של המתפלל לבכות לבין רגשותיו באותו רגע? הרב פאפו סבור, כי אין אדם, שאין לו סיבה עמוקה וכנה לבכי, אלא שרבים מאיתנו חנקו את הרגש הזה כל כך חזק, שבעת התפילה קשה לנו לחפור ולהגיע אליו. כאן אנו נוגעים בעניין הכוונה, המופיעה בזכות ההתכוונות. יכול אדם להתכוון בריכוז וברוגע אל תוך נפשו פנימה, עד שיצופו אותם רגשות עמוקים, שיביאו אותו לידי בכי חיצוני. זה לא מבטל את האותנטיות של הבכי. על כן לא נעקם את האף בקוראנו את דבריו של 'פלא יועץ': 'כִּי יֵשׁ בְּיַד הָאָדָם לְהוֹצִיא הַדְּמָעוֹת בְּחֹזֶק יָד'.